על ידי ankram » 07 מרץ 2016, 12:51
במחצית פרשתי , נשבע בילדיי , הלכתי לראות את שארית הסרט "8 השנואים" (היה עדיף לי מאשר לראות את 12 העלובים).
לא בגלל רמת הכדורסל , לא בגלל ההפרש , אלא בגלל שלא האמנתי שניתן לחזור מזה.
אתם מבינים ? אוהד מכבי 35 שנה , אחד כזה אמנם שלא בא להיכל , אבל רואה כל משחק , מתבאס אחרי כל הפסד , בדיכאון בימי שישי אם לא מנצחים ימי חמישי , ובאטרף אחרי כל ניצחון , פעם ראשונה בחיים שלי , מפסיק
לראות דרבי , ופורש למשהו אחר , בידיעה מוחלטת , שאין שום סיכוי , אין שום מצב שחוזרים לנצח את המשחק הזה , ותאמינו לי שב35 שנה ראיתי לא מעט הפסדים וכמובן לא מעט הצלחות.
והכי גרוע שזה כבר לא מעצבן אותי , משהו בי נסדק , משהו בי נשבר , אני לא רואה שום קשר בין הקבוצה שגדלתי עליה , שמאז שאני ילד עם הקלמנטינות בסלון , לאסופת הזרים והמוזרים הזאת שנמצאת במועדון , אין שום שחקן , מנהל , מאמן או כלל מישהו שאני יכול להתחבר אליו
באותה מידה אפשר לקחת את קריית גת , לשים עליה מדים צהובים ולקרוא לה מכבי תל אביב , אותו חיבור , אותה התלהבות , אותם השגים.
אז אפשר לסלוח למכבי על ההפסדים , על הצורה , על הכל , רק על דבר אחד אני לא מוכן לסלוח.
על זה שלקחתם ילד , שגדל על קלמנטינות ופיצוחים בימי חמישי , שידע את כל השמות של השחקנים ששיחקו מול מכבי , שצעק דיפנס כל התקפה של היריב , שהעיר את הילדים בנס זאלגיריס,נס מילאנו * 2 , שבכה שקאנטו לקחו את הגביע ב 82 , ויוגופלסטיקה ב 89 -
לקחתם את הילד הזה ופשוט מחקתם אותו , ונשאר רק מבוגר מריר , ארורים תהיו.