דורון שפר בפוסט מרגש על קובי ברייאנט:[img]
https://scontent.fsdv3-1.fna.fbcdn.net/ ... e=5ED309F6[/img]
הידיעה על מותו הפתאומי של קובי תפסה אותי ביום ראשון בדרכי הביתה מירושלים. הודעה קטנה שקפצה בוואטסאפ המשפחתי הודיעה שקובי נהרג בהתרסקות מסוק. זה היה בלתי נתפס...לא הסכמתי לקבל את הבשורה ובהזדמנות הראשונה עצרתי בצד ללקט קצת יותר מידע בתקווה להפריך את השמועה...הידיעות שפורסמו באתרי התקשורת סייגו את ההודעה ואמרו שאכן קרה אסון אבל לא ברור אם אכן קובי היה מעורב ובכל מקרה עדיין לא יצאה הודעה רשמית...
"ידעתי...זה לא רשמי" חיזקתי את עצמי...התעורר בי ניצוץ, פתח ותקווה...ראש חודש שבט (ראשי תיבות = שנשמע בשורות טובות)..."איך יכול להיות..." אמרתי לעצמי שנקבל כאלה בשורות...
כשהגעתי הביתה ההודעה הפכה רשמית. "קובי, בתו בת ה 13 ועוד 7 נוסעים נספו בהתרסקות מסוק בלוס אנגלס"...גל של מחשבות ורגשות הציף אותי..."אני לא יכול להיכנס ככה הביתה" אמרתי לעצמי ...לקחתי כמה נשימות עמוקות בכדי להירגע...מתבונן ומעכל את עוצמת ועומק הבשורה...
קובי היה בשבילי מקור השראה וסמל של עוצמה, של מצוינות, של מישהו שמוכן ללכת עד הסוף בשביל להגשים מטרה...בשביל להגשים את הפוטנציאל שלו...היה בו משהו חייתי ועם זאת אצילי...
עקבתי אחרי קובי במהלך השנים. שמחתי והתרגשתי לראות ולחוש בתהליך האישי שעבר...איך הפך מנער חוצפן ואנוכי לשחקן קבוצתי ואיש משפחה שתורם לחברה ולקהילה...
את תכונות המצוינות, יצירתיות, נחישות והתמדה קובי לקח גם למחוזות נוספים שמחוץ למגרש הכדורסל ונראה שגם שם הוא ראה סימני ברכה והצלחה.
קובי בראיינט –השחקן והאדם שחי את החיים ללא חת...שלמיטב זכרוני חרט על זרועו את הפסוק מתהילים "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי"...מי שהיה מקור השראה למיליונים וסמל של בריאות ועוצמה, מימוש והגשמה, שפע ברכה והצלחה...רגע אחד פה ורגע אחד לא.
בתוכי שבו ועלו דברי חז"ל שחיי האדם הם כ"צל של עוף פורח..."...ושראוי וחשוב לו לאדם לחשוב ולהתבונן על יום המיתה שלו...בכדי להודות ולהוקיר את החיים...את מה שיש...להשפיע, להגשים ולממש...
כמו במקרים מטלטלים אחרים בחיי של תאונות ואסונות, משברים ונפילות...גם הפעם עלתה בי כמיהה לתשובה...תשובה במובן של רצון לשוב ולחזור ולחיות ביתר שאת חיים בריאים, שמחים ומלאים...להפסיק לרוץ ולרדוף אחרי אשליות והבלים...לנצל כל יום, כל רגע עד תום...ולחיות חיים של נתינה, מימוש והגשמה...בלי פחד ודחייה...
"מי יכול באמת להבטיח למישהו משהו לגבי המחר? ולמה צריך לחכות לאסון או למצב קיצון בכדי להתעורר, לשנות, להודות ולייקר?"
לקחתי נשימה עמוקה...הודיתי על הבריאות, המשפחה וכל הטוב והברכה ובהשראת קובי קיבלתי על עצמי להמשיך ולהוסיף ולמסור את נפשי לממש את עצמי, לחיות את ייעודי ולתרום את חלקי בהוספת טוב ושלום בעולמינו.
במקביל למחשבות ולרגשות שהמשיכו לעלות מתוכי הפציעה זעקה או יותר נכון אנקה (צעקה ללא קול) עד לב השמיים..."עד מתי???"
"עד מתי עוד אלמנות? עד מתי עוד יתומים? עד מתי ימשיכו אבות לקבור את הבנים?...עד מתי עוד אסונות/תאונות/חולים/ונדכאים...לא סבלנו מספיק מלחמות, שואות, יסורים ואסונות...?
אני לא מתיימר להבין את התוכניות של הבורא ודרכי פעולותיו...מספיק פעמים בחיי נוכחתי וחוויתי על בשרי איך המר נהפך למתוק...הקללה לברכה...והמספד למחול...וברוך השם התחזקתי ואני מתחזק באמונה פשוטה תמימה ושלמה שיש בורא לעולם ויש השגחה, וגם אם אני לא רואה או מבין...וגם אם קשה וכואב ומתסכל ולפעמים עולה אנחה...בסוף הכל מתהפך לטובה...
ועם זאת ברגעים שכאלה לא פעם נשברים אצלי הכלים...ומתוך השבר מפציעה בקשה/זעקה/אנקה/דרישה לרחמים/לתשובה/לישועה/לגאולה...
הימים הם ימים בהם קוראים בתורה את פרשיות יציאת מצרים...הרהרתי בליבי...אולי אז כמו היום ישמע הקב"ה את נאקתינו ויגאל אותנו מייסורינו...
בחן בחסד וברחמים!!!
הדברים נכתבו לזכרו של קובי בראיינט
יהי זכרו ברוך