צהבת

Holiday_Armadillo כתב:רק אותי מטריד כמה התקשורת בחרה ''לעדכן'' אותנו בפרטים הראשוניים ועברה לסדר היום?
אם התרגלנו לפיגועים אז באמת ש..בואו נארוז ונלך איש איש לדרכו, מקסימום ניפגש בפגישת מחזור עוד איזה 25 שנה

Holiday_Armadillo כתב:אני חס וחלילה לא רומזת שמגיע לאנשים שנפצעו את מה שקרה להם - ההפך הוא הנכון
אבל, מגיע לממשלה שלנו ולתקשורת שלנו את מה שקרה שם
כשחודשים על חודשים יש זריקות אבנים כל יום, כשזורקים אבנים על הרכבת הקלה, כשאוכלוסייה מסויימת עושה מה שבא לה בשביל שחס וחלילה לא יעשו לנו ''נו נו נו'' בעולם..אז מגיע לנו שבסוף יקרה משהו קטסטרופלי

felix_r כתב:אני מתריע על הנעשה בתקשורת כבר שנים, אבל האנשים פה באופן קבוע נופלים במלכודות שהתקשורת שלנו טומנת, כמו: השינאה לחרדים, מחאת השמילקי וכאלה

felix_r כתב:אני מתריע על הנעשה בתקשורת כבר שנים, אבל האנשים פה באופן קבוע נופלים במלכודות שהתקשורת שלנו טומנת, כמו: השינאה לחרדים, מחאת השמילקי וכאלה

Holiday_Armadillo כתב:

felix_r כתב:אני מתריע על הנעשה בתקשורת כבר שנים, אבל האנשים פה באופן קבוע נופלים במלכודות שהתקשורת שלנו טומנת, כמו: השינאה לחרדים, מחאת השמילקי וכאלה

זה שיש בעיה עם ערביי ישראל לא אומר שאין בעיות אחרות במדינה

LIAV10 כתב:

Holiday_Armadillo כתב:

felix_r כתב:אני מתריע על הנעשה בתקשורת כבר שנים, אבל האנשים פה באופן קבוע נופלים במלכודות שהתקשורת שלנו טומנת, כמו: השינאה לחרדים, מחאת השמילקי וכאלה

זה שיש בעיה עם ערביי ישראל לא אומר שאין בעיות אחרות במדינה

את צודקת, אבל זו שאלה של סדר עדיפויות (ואני חושב שתסכימי איתי).

LIAV10 כתב:לא על זה הדיון, הוא נטו על התקשורת.
נראה לך שהדיווחים שלה משקפים את מה שקורה פה (מבחינת הזמן שמוקדש עבור כל נושא כמו טרור, חרדים, כלכלה וכו׳).
לא יכול להיות שרוב המדינה (במיוחד אלא שלא פעילים בפייסבוק) לא מודעים למה שקורה בירושלים בחודשים האחרונים.

13 שנים.
בשנה הראשונה לנישואים בטוחים שאוטוטו זה יגיע - "גם לדודה זה לקח קצת זמן".
בשנה השנייה מתחילים לחשוש אבל כולם אומרים לך להירגע ושהכל יהיה בסדר. "זה רק לחץ, צאו לנופש".
בשנה השלישית הולכים לרופא אבל גם הוא מרגיע שזה בטח משהו קטן. אולי זה זמני הביוץ? אולי זה הקרינה בצבא?
ברביעית כבר קולטים שמשהו לא עובד ומתחילים לטפל בזה ברצינות. מתחילים להכיר את בתי החולים מבפנים. וגם את הסגולות למיניהם.
בשנים החמישית והשישית נכנסים לשגרת טיפולים: בדיקות אולטרסאונד בבוקר, תרופות מסוגים שונים, זריקות. המון זריקות. כוסות לזרע, לחץ, מעקבים.
בשנה השביעית כבר הולכים על התותחים הכבדים - הפריות לסוגיהם. הידד! פתאום רואים בלאצטוציט שאותו מזריקים ושוב ושוב מתאכזבים חודש אחרי כשרואים רק פס אחד.
אי שם, בין השנה העשירית לשנה השניים עשר כבר מאבדים תקווה. אמנם ממשיכים בטיפולים - "כי צריך", אבל די מתייאשים. השורש א.מ.ץ פתאום מככב בגוגל..
ואז בשנה ה-13 זה קורה! יש הריון ולידה! ואז גם מגיעה תינוקת!
שנרצחת, כמה חודשים אחרי, ע"י שד-אנושי.

Holiday_Armadillo כתב:

13 שנים.
בשנה הראשונה לנישואים בטוחים שאוטוטו זה יגיע - "גם לדודה זה לקח קצת זמן".
בשנה השנייה מתחילים לחשוש אבל כולם אומרים לך להירגע ושהכל יהיה בסדר. "זה רק לחץ, צאו לנופש".
בשנה השלישית הולכים לרופא אבל גם הוא מרגיע שזה בטח משהו קטן. אולי זה זמני הביוץ? אולי זה הקרינה בצבא?
ברביעית כבר קולטים שמשהו לא עובד ומתחילים לטפל בזה ברצינות. מתחילים להכיר את בתי החולים מבפנים. וגם את הסגולות למיניהם.
בשנים החמישית והשישית נכנסים לשגרת טיפולים: בדיקות אולטרסאונד בבוקר, תרופות מסוגים שונים, זריקות. המון זריקות. כוסות לזרע, לחץ, מעקבים.
בשנה השביעית כבר הולכים על התותחים הכבדים - הפריות לסוגיהם. הידד! פתאום רואים בלאצטוציט שאותו מזריקים ושוב ושוב מתאכזבים חודש אחרי כשרואים רק פס אחד.
אי שם, בין השנה העשירית לשנה השניים עשר כבר מאבדים תקווה. אמנם ממשיכים בטיפולים - "כי צריך", אבל די מתייאשים. השורש א.מ.ץ פתאום מככב בגוגל..
ואז בשנה ה-13 זה קורה! יש הריון ולידה! ואז גם מגיעה תינוקת!
שנרצחת, כמה חודשים אחרי, ע"י שד-אנושי.