קמפוס הר הצופים (לא) בכותרות

[אבי]

למה המחבלים התקשורתיים בעריץ 2, אל ערד וקול ישמעאל לא מדווחים על זה?

http://www.latma.co.il/article.aspx?artiId=5648

[felix_r]

ומה חדש?
האנשים חושבים שהתקשורת בארץ היא חופשית ואובייקטיבית, אבל היא יותר גרוע מארצות טוטליטריות...

[yiffy]

זה אכן נושא כאוב.

כסטודנט בקמפוס של הר הצופים אני יכול להעיד שמספר ידידות שלי שגרות בכפר הסטודנטים מדווחות מדי פעם על הטרדות כאלה ואחרות של תושבי מזרח העיר שגרים או חולפים בסביבה. טרם שמעתי על מקרי אלימות אישיים, אבל זה בהחלט מצליח להפר את שלוותן ולעתים מגיע לכדי הטרדה מינית שאינה פיזית. כמו כן, יידוי אבנים לעבר חניון האוניברסיטה היא לא תופעה זרה, ואני זוכר כמה פעמים שזה קרה בשנה שעברה.

העיר ירושלים היא בעייתית מאוד ויש בה שיווי משקל עדין. תושבי מזרח העיר אינם ערבים ישראלים "קלאסיים" אלא פלסטינים שעשויים לעבור ביום מן הימים להיות חלק ממדינת פלסטין. אפשר בגסות לחלק אותם לשניים - אלו שאינם באינטראקציה עם יהודים במקום עבודתם ואלו שכן. מתוך הקבוצה הראשונה, ישנם הרבה צעירים שהגישה של "נגרום להם להבין למי העיר הזאת שייכת" רווחת אצלם, והם הרבה פעמים לוקחים אותה לקצה ומעבר לו בכל מה שקשור לפלילים. יחד עם זאת, בני הקבוצה השנייה חרדים מאוד למעמדם הרגיש ומנסים לדכא את היוזמות הללו כמה שניתן. אין לי ספק לגבי דעותיהם הפוליטיות, אבל הם אדיבים ונחמדים ליהודים ומוסלמים כאחד ומנהלים יחסים נורמטיבים עם יהודים במקום עבודתם על בסיס יומיומי. צריך מאוד להיזהר לא לשפוך את התינוק עם האמבט כשפותחים את הנושא הזה, כי אנשים אלו יהיו הראשונים שייפגעו ואיתם ייפגע שיווי המשקל של האי-אלימות בעיר.

כמובן שלמשוואה הזו יש צד נוסף. ישנן קבוצות של בני נוער דתיים לאומיים, אשר לרוב אינם תושבי העיר אלא אזור עוטף ירושלים, אשר מגיעים למרכז העיר (בעיקר בסופי שבוע) כדי להתעמר בערבים הנקרים בדרכם. הם תוקפים בברוטליות עוברי אורח ללא אבחנה בין זקנים לצעירים. בשנה שעברה ראיתי אותם עוברים מתחת לחלוני עם קרשים בידיים, קוראים קריאות נאצה, והתעלמתי. בבוקר שלמחרת קראתי דיווח קטנטן באינטרנט אשר לא הופיע באף עיתון, לפיו התבצע לינץ' בסמוך לביתי באותו יום וכי נער ערבי נרצח. מאז אני מתקשר למשטרה בכל פעם שאני רואה אותם עוברים כאן עם קרשים - ולצערי זה קורא כמעט כל סוף שבוע שני בעיר.

ייתכן שהסיבה לאפאטיות היחסית בתקשורת (לפני הכיוונים) נובעת מאותו מרקם עדין, וכי קיים חשש שפרסום מאסיבי יוביל לפעולות נקם בשני הצדדים ולאלימות מאורגנת. אני אישית מודה שאין לי רעיון אחד סביר לגבי האופן בו צריך להתמודד עם הנושא, הן בתקשורת והן בשטח.