מכבי Playtika ת"א נגד הפועל ירושלים, 5 ביוני, רביעי, 21:00
החציל האצטקי כתב:סיכום העונה בנוסח אצטקי
0) ההכנות:
ב8 במאי 2011, כמה דקות לפני השעה 17:00 בערב שעון ברצלונה, יצאנו אני ואבא שלי מהפלאו סנט ג'ורדי. התקדמנו לכיוון המון אוהדי מכבי שהתקבצו ביציאה מהאולם. ב17:00 נשמעה צפירה מאחד מהמכשירים הסלולריים של אחד הנוכחים. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. נגמרה העונה, ברוך הבא למציאות בישראל. זה היה סוף שבוע מטורף, אחרי עונה מטורפת, שבה יצק דייויד בלאט קבוצת כדורסל לתוך המועדון המטורף שהחתים אותו. אותו מועדון שכמעט עשור, ובערך שנתיים אחרי שרק עזב אותו כעוזר מאמן עטור תהילה, נראה כמו עדר ללא רועה.
הקיץ שעבר על מכבי תל אביב לא היה פשוט. על פניו, עם סיום העונה, התפנו אנשי העניבות להתעסק בחידושי החוזה המתבקשים. שחורציאניטיס הנפלא הושאר בצהוב, כמו גם הנדריקס, והמו"מ מול צ'אק אידסון וג'רמי פארגו החל לתפוס תאוצה. די מהר הבנו שהפורוורד הלבן מצא שקי זהב בעץ שכן, אבל שמחנו לשמוע שהפתעת העונה- פארגו- נשאר ובגדול."אחת המטרות שלנו היא לבנות קבוצה לכמה שנים ולעודד המשכיות, קבוצה שמורכבת משחקנים שהם גם מוכשרים וגם עם אופי ואישיות המתאימים לחזון שלנו. ג'רמי פארגו מייצג את כל הערכים האלה, ואני מאושר מאוד שהוא ממשיך איתנו". (דייויד בלאט)
פארגו, בחור עם אופי ואישיות לכל הדעות, היה הראשון לחתום. הליגה האדריאטית הפכה לעובדה מוגמרת כבר בתחילת הקיץ, ובלאט כמו בלאט הבין שהסגל שלו חייב להתעבות. שון ג'יימס הוחתם כגבוה שישי במטרה לספק את המטריה האווירית שחסרה למכבי כל כך אותו זמן. מיד אחר כך התפנו לחיזוק הקו האחורי: ג'ון שאייר ויותם הלפרין חתמו בקבוצה והוסיפו מיידית אימפקט של ניהול משחק וקליעה משלוש מעמדת הקומבו. השלישיה שהגיעה לחמש את הספסל נראתה כמו חיזוק מרשים לפיינליסטית האירופית.
מיד אחריהם חתם המחליף המיועד לאידסון- דווין סמית', שהובא בשכר מצחיק שמהווה רבע מזה שהוצע לקודמו. "סומך על בלאט בעיניים עצומות", הייתה המנטרה של האוהד המצוי, אבל סמית', שכבר שיחק עונת יורוליג בפנרבחצ'ה וחירבן במכנסיים, היה חיזוק קצת מוזר. המשכנו. יותם הספיק לברוח, שיקולי מס. החילוף: יוגב אוחיון. מה??? הוא אפילו לא הרכז הכי טוב בי-ם. שיהיה.
ג'ורדן פארמר. אורגזמה. והנה גם פאפאלוקאס מגיע. וואו, כמה גארדים. והנה גם פארגו חותך. סגל סגור. סעאממק...
1) ההתחלה (שלב הבתים):
אז נשארנו עם יוגב, פארמר, סמית', אליהו וסופו. מול נובו מסטו זה נראה סבבה, אבל זה ברור שהקבוצה הזאת שונה לגמרי. אחרי ההפסד למילאנו בחוץ כבר היה ברור שהקבוצה הזאת לא מספיקה- וחייבים חיזוק. מילאן מצ'באן, אחרי קיץ מצויין בנבחרת הסרבית, הועזב לבלגרד, ומכבי בצעד לא אופייני צירפה את הסופרסטאר שחיכה בשוק. קית' לנגפורד. אבל שלב הבתים היה בעיקר הפארמר שואו.
אחרי פתיחה מאכזבת, הרכז מג'רזי הציג קלאסה ברמה אחרת- הנצחון מול ריאל היה השיא, והמשחק מול מילאנו בהיכל הראה שבעל הבית החדש ייצור דואו משוגע עם סופו. השביתה נגמרה, פארמר עזב ומכבי נשארה עם המכנסיים למטה. לנגפורד כבר נכנס לאט לעניינים, ויצב את הקליעה, אבל זה לא הספיק. מקום שני בבית של גאלינרי, פקוביץ', רודי, סאשה והחברים הוא הישג סולידי. רק שעכשיו, אחרי שג'ורדי כבר לא פה- אין קבוצה.
רגע השיא: האלי-הופ של פארמר לסופו, 0.2 על השעון, על הראש של מילאנו.
רגע השפל: הפסד החוץ לבלגרד, מילאן מצ'באן משתגע אחרי עוד שלשה מטווח רגל-אחרי-NBA. פארמר כבר עסוק במזוודות.
2) התפנית (שלב הטופ16):
מכאן כבר לא היה ברור לאן הספינה הולכת. דווין סמית' שבא להחליף את אידסון נראה כמו הגרסה האפילו יותר אנמית של המקור, ולנגפורד, אחרי שנה מחוץ למגרשים, עדיין נראה חלוד. בלאט חשב, והחתים את דמונד מאלט לחוזה לחצי עונה, אחרי שהצטיין במדי שרלרואה.
על העונה של מאלט אין מה לספר, חוץ ממשחק הפתיחה שלו בקובנה- 15 נקודות ו4 שלשות הספיקו כדי לגנוב מהירוקים משחק חוץ, למרות חוסר תיאום ובלאגן נוראי בקבוצה.
מי שכן היו שם היו לנגפורד- שהפך לספק נקודות סופר-אמין ולא ירד מ12 לאורך כל השלב, והנדריקס- שנתן את תקופת השיא בקריירה (13 נקודות, 8.2 ריבאונדים, 2 חסימות, חטיפה ואסיסט לערב עם 55% מהשדה ו86% מהקו)- ומאז מדבר בעיקר על כסף.
השניים האלה לא הספיקו כדי לנצח את קאנטו בחוץ, או את ברצלונה איפה שהוא. אבל מול ז'לגיריס והאיטלקים בהיכל הצהובים עשו את העבודה, כשההיררכיה עדיין נשארת אבודה. פאפאלוקאס הוצא והוחזר לנפתלין, סופו ופניני הפצועים נמחקו, ולמעשה, היה זה השלב של שני האמריקאים המזמרים. האמת? שרים לא רע בכלל.
רגע השיא: דווין סמית' חוסם כל דבר שזז מול הקובנאים, מסדר למכבי הצלבה.
רגע השפל: בארסה דורסת בהיכל, הנדריקס לא מסוגל לשמור על קונוס.
3) הפינאלה (ההצלבה):
הגענו להצלבה. פותחים בהפגנת בטחון לכל עבר (we can do it, we can do it). חוטפים כאפה מצלצלת עם 20 הפרש במשחק הפתיחה. "זה גמור" אומר לי חבר, "הסדרה שלנו, אל תדאג", אומר חברכם האופטימיסט חסר התקנה.
בהפסד לפאו מתגלה לו אחד שחמק מהראדאר לאורך העונה כולו. דווין סמית' מוצא פתאום את הבטחון ומתחיל לעבוד- הוא חודר, קולע, שואב וממשיך לשמור בקשיחות אופיינית. לנגפורד חובר אליו והשניים מספקים סקורינג איכותי לאורך כל הסדרה. משום מה, ולמרות שזה מול ההגנה הטובה באירופה, העסק נלקח כמובן מאליו.
ולמה בעצם?
כי במשחק מספר 2, אחרי נצחון סנסציוני בהארכה, מגיע יוגב אוחיון לסדרה. הוא דורס את דיאמנטידיס, צולף משלוש, חוטף, שואב ומה לא. היד הלוהטת של בלו מספיקה כדי לגנוב את נצחון החוץ ולהעביר את הביתיות. קאחה לבוראל? לא כאן.
מכבי עושה את הדרוש ממנה גם במשחק מספר 3. יוגב לוקח את בעלות הבית ועושה זאת בענק. דיאמנטידיס ובאטיסט מתעקשים, שאראס מתקשה, וזהו- רק עוד אחד ועובדים על הדיל לטורקיה. משחק מספר 4 נפתח שקול אבל נגמר בהצהרה ירוקה. יוגב ולנגפורד מתקשים, הידיים רועדות ומכבי, עם 17% משלוש ו48% משתיים לא תנצח את אלופת אירופה. התסריט נמחק, נוסעים לאתונה.
וזה בעצם הסיפור של העונה הזאת. מכבי תל אביב במשחק מספר 5 סיפרה לנו את כל מה שהיא ומה שהיא לא. היא באה להילחם מהשניה הראשונה, ראתה איך פאו בורחת ורצה כדי לתפוס לה בזנב, אפילו פעמיים, אבל לא הספיקה. היא ראתה איך אגדת יורוליג כמו דימיטריס דיאמנטידיס מקבל 12 שריקות לחובתו, מטייל לקו וקובר את הנצחון מול עיניה. היא הראתה שגם ילד עם ביצי ענק כמו יוגב אוחיון לא תמיד מספיק, שהיכולת של לנגפורד לעשות סל מתי שהוא רק רוצה לא תמיד עובדת מול שלישיה עם משרוקית והיא הראתה שבתוך תוכה- היא הקבוצה של המדינה. 55% מכל הנקודות במשחק המכריע היו של הישראלים- זה לא במקרה שדווקא בורשטיין סחב את הקבוצה ברגעי המשבר, ושפניני היה זה שקבר את השלשות ועמד על הקו כמו גיבור לאומי. הישראלים של מכבי מבינים יותר טוב מכולם את רוח המועדון- וכן, אם נרצה או לא נרצה, אותו "צביון" שכל כך נהנינו ללעוג לו הוא זה שבנה את הקבוצה של בלאט. כי יותר מהכל, הקבוצה שלו העונה יצגה את רוח המועדון. ועם הרבה פחות כשרון, אבל עם רוח הלחימה, התשוקה למשחק והאופי נלחמנו- ועם זה נמשיך להלחם גם בעתיד. העונה הזאת נגמרה בהפסד כואב, אבל משום מה, כולנו יצאנו עם חיוך- כי אמנם הפסדנו, אבל הפסדנו כמו מכבי.
רגע השיא: דייויד בלו, וכל מילה נוספת מיותרת.
רגע השפל: אוהדי מכבי תל אביב עוזבים את ההיכל בסיום משחק מספר 4.
גיליון ציונים:
4. פאפאלוקאס: היה שם במאני טיים של משחק מספר 2, אבל מלבד כמה מהלכי היילייט זה פשוט לא היה זה. בהשוואה למקבילו הליטאי, הדעיכה של פאפאלוקאס הורגשה משמעותית, ובלי הרגליים בלאט פשוט מאס בו. 5
5. הנדריקס: עונה מצויינת של הסנטר הננסי. הפך לשחקן מפתח ככל שהתפתחה העונה ובצדק רב- הנוכחות שלו על הלוחות ובהגנה היו שם בטופ16 ובהצלבה ואפשרו למכבי לשכוח מהברכיים הכואבות של סופו. מול פאו, היכולת הטובה לא הייתה שם, ואת זה צריך לקחת בחשבון לקראת ההמשך. אפסייד יש, השאלה כמה הגג גבוה, וסדרת רבע הגמר לא סיפקה מבחינתו את התשובות. 7.5
6. סמית': הפרופסור התברר כפרופסור מפוזר, אבל ידע מתי לבוא ולנצח משחקים. סמית' שבא על תקן קלעי מצטיין וסקורר עדיף על אידסון, אך עם משחק אולראונד נחות לו, התברר כשחקן התקפה בינוני להחריד ואס הגנתי מפתיע. וויאצ'יץ', פרננדז, ווימס ושאר כוכבי היריבות יעידו שסמית' הצליח לחרפן אותם יותר מכל יריב אחר. החסימות של סמית' על קובנה כבר צוינו כאן קודם, כמו גם היכולת ההתקפית המשופרת ברבע הגמר. כשחקן די מוגבל, סמית' היה שם ברגעים החשובים וכמעט כל נצחון גדול של הצהובים העונה קרה הרבה בזכותו. למרות סטטיסטיקות די חלשות, זה צריך להספיק לו כדי להשאר כאן גם בשנה הבאה. 7
7. בלו: ווינר שוט בלו נתן את עונת השיא שלו בתל אביב העונה, דווקא כשהדיבורים על פרישה נראים כנים מתמיד. הידית של בלו תמיד הייתה שם, עם דגש עצום על הסדרה מול פאו (משחק מספר 2 יכנס לפנתיאון). השדרוג ההגנתי שלו והיכולת לחדור לסל הפכו מאספקטים מפתיעים לעובדות מוגמרות, והביטול של ליאור אליהו היה גס מתמיד. בין אם יפרוש ובין אם לא, זו הייתה העונה של דייויד. 8
8. אליהו: השחקן היקר בקבוצה פתח את העונה טוב, אבל ככל שהתקדמה מצא את עצמו יותר ויותר קרוב לספסל. העונה שעברה הייתה טובה בהרבה מבחינת ליאור, שפרח בריצה לצד הפ"פ, אבל העונה, כשנדרש לעבוד קשה יותר, זה פשוט לא הספיק. 13 דקות בממוצע בסדרת רבע גמר לליאור הם נתון שהוא צריך לבהות בו הרבה במהלך הקיץ, ולתהות האם לא הגיע הזמן שיתחיל לשדרג את הכדורסל שלו. 6
9. פארמר/מאלט: פארמר היה כל מה שחלמנו לקבל מפרנצ'ייז פלייר. הילד הטוב שמפגיז העונה גם בNBA חרך רשתות בקליעה ובחדירה, ניהל את המשחק באופן מופתי, שמר ומה לא. מי יודע איך הייתה נראית העונה שלנו בלי הפוש הראשוני שנתן לה, או לחלופין, אם היה נשאר עד לסופה. 10. מאלט הגיע כדי לספק את התחליף הנקודתי אך היה ברור שלא יספיק. ההשתלבות החברתית המהירה של דמונד הייתה מרשימה, אך מקצועית, את יכולת השיא שלו הציג דווקא בפתיחה. כשנתבקש להיות האקס פקטור ברבע הגמר התקשה לעמוד בלחץ, ולכן מקומו הטבעי בשרלרואה, אליה יחזור בקיץ. 5
10: פניני: עונה מאכזבת של גיא הסתיימה במשחק השיא שלו העונה. אחרי שהפך לשחקן מפתח בטופ8 אשתקד וגרף ים של מחמאות, פניני התקשה לחזור לעצמו העונה, ועם קרדיט מופחת (הודות לאמונה יוצאת דופן של בלאט בסמית') קצת קשה לבוא אליו בטענות. הקליעה לא הייתה שם העונה וכאן אפשר לבוא בתלונות לגיא, אבל כמו מנהיג אמיתי, פניני חתם את העונה הזאת בסטייל עם קליעות קלאץ' משלוש ומהקו. עתידו עוד לפניו, אך העונה הזאת מספרת שזה לא יהיה כשחקן מפתח. 5.5
11. בורשטיין: הקפטן המושמץ שלא קלע ממטר אשתקד קיבל העונה קרדיט גדול יותר והשיב ביכולת סבירה בהחלט. המנהיגות והשקט שטל משרה בקבוצה מורגשים, והתרומה הסטטיסטית גם ככה לא הייתה האישיו. הנצחון על אפס בחוץ רשום במידה רבה על שמו, כמו גם משחק מספר 5 מול פאו. יחסית לגילו ומעמדו, טל הוכיח שיש לו מקום במכבי, וניתן לסמוך עליו כמוצא אחרון ברגעים החשובים. 5
12. אוחיון: יוגי נתן עונת רוקי יפה בהחלט. מבחינת הסיטואציה, הדמות שלטעמי נמצאת בקורלציה איתו היא יותם הלפרין של 2006/07 (עונת ספאחיה), ויוגב יוצא עם ידו על העליונה. הצליח להרשים עם אומץ לב אדיר, יכולת הגנתית נאה, ריבאונד וקליעות מאני טיים. כמה עוד אפשר לעלות מפה? לא ברור, אבל יוגב הוכיח שיש לו מה שדרוש כדי להצליח במכבי- ומקומו כאן לעוד הרבה מאוד שנים. 8
13. מצ'באן: הסרבי בכלל לא שיחק ביורוליג במדי מכבי, אך העיניים אליו נישאות גם מתל-אביב. עונה מרשימה ביותר של מילאן לצד פקוביץ' (שהפך מאז למפלצת NBA) הולכת, ככל הנראה, להעניק לו את פרס הכוכב העולה ביורוליג. המשחקים המצויינים מול מכבי, ובכלל בבית המוקדם הקשוח, הוכיחו שמצ'באן ראוי לקרדיט. פרישה של בלו עשויה להיות הטריגר להחזרתו בתפקיד מפתח- ואת הניתוח הסופי בעניינו נבצע כשיסיים את העונה בפיינל פור האדריאטית בתל אביב.
14. שאייר: הבלונדיני החביב דיגמן את קולקציית נער הקולג' היטב בין אם על אזרחי או במדים, אבל למכבי תל אביב הוא רחוק מלהיות בשל. 2 (שזו גם בעצם כמות הסלים שהוא קלע כל העונה)
15. ג'יימס: הסנטר מהשרון לא קיבל קרדיט גדול מדי במהלך העונה, הרבה בגלל שלא סיפק את המענה ההגנתי שציפו שיתן. בגובה 2.06 עם נעליים ומשקל נוצה, ההחתמה של ג'יימס נראתה בשלבים ארוכים די מיותרת. כמה ניצוצות מול פאו הראו שכנראה שהגיעו לבחור עוד כמה הזדמנויות, אבל בהתחשב בתפקיד שיועד לו מראש- ג'יימס בסך הכל סיפק את הסחורה. 5
21. שחורציאניטיס: עונת און-אנד-אוף אופיינית של ביג סופו שלא הצליח לשמור על הכושר המפלצתי מאשתקד. שלב הבתים עוד היה סביר, בעיקר בזכות פארמר שידע לנתב אל הבחור הגדול את הכדורים בזמן ובמקום הנכון. עם עזיבתו, ובתזמון מקביל להתקדמות ההריון של אשתו והתפתחות הפציעה בברך, סופו דעך ודעך עד שמצא את מעמדו כשחקן ספסל שולי במערך של בלאט. מול פאו סופו נפגע אנושות מהשיפוט הפרו-יווני, ולמרות יכולת התקפית טובה יותר מבטופ16, התקשה לספק את הסחורה. לא ברור מה עתידו של האיש הגדול עם הלב הענק במכבי, אך חייבים לקחת בחשבון את הנסיבות בעניינו. 6
22. לנגפורד: האיש שהגיע בקול תרועה רמה ולא מצא את עצמו במשך 7 משחקים נכנס לזון והחל מעזיבת פארמר הפך לשחקן המרכזי במכבי. היכולת ההתקפית של לנגפורד בחדירה ובג'אמפים אוף דה דריבל היא מהגבוהות ביותר באירופה, וגם ניהול המשחק וההגנה של קית' גרמו להרבה גבות להתרומם. הדרך בה חצה את ההגנה היוונית וסחב את מכבי לאורך כל הטופ16 אמורות להספיק כדי להשאיר אותו כאן לעונה נוספת, אך סוגיית החוזה הלא ברורה עשויה להותיר את מכבי קירחת, בדומה למקרה פארגו. במידה וישאר, אפשר בהחלט לאמר שמכבי מצאה את הנכס שלה בעמדת הסווינגמן להרבה מאוד זמן. 8
בלאט: ההנהלה, הציפיות, העונה שעברה, הבלת"מים בבניית הסגל, האדריאטית, פארגו, פארמר, סופו, מה לא. דייויד בלאט צלח את הכל ועמד בגאון כמאמן אדיר ויחיד במינו- היחיד ששורד את התקשורת, את הלחץ וכל ההמולה שמסביב וגם מצליח לצאת עם חיוך. באסטרטגיית בניית הקבוצה ובמהלכים הטקטיים המרשימים בניהול המשחק, בלאט הוכיח שעם כל העומס וכל הצרות הוא לא שוכח לאמן. האיש הכי עסוק בספורט הישראלי ראוי לכל מחמאה ומילה טובה שנכתבה עליו, פשוט לקום ולהצדיע. הארכת החוזה הייתה מתבקשת, והגיע הזמן שישחררו ממנו את עול האדריאטית ויאפשרו לבחור לעבוד כמו בן-אדם. אובראדוביץ'? לנו יש את דייויד! שאפו. 10
נ.ב.כמה זמן לקח לך לכתוב את זה?
לא הגיע הזמן לסיכום האישי שלך?