yarinsaky כתב:עזוב תארים, מכבי לא הולכת על תארים באירופה, כבר 7 שנים שאין תואר, ואם נחליף כל שנה רוקיס גם לא נזכה, צריך גם שחקנים מנוסים .
לא יודע אם פאו תזכה בתואר השנה, אבל בסגל שלה יש שחקנים מרכזיים כמו שאראס בן 36, באטיסט בן 34, צרצריס בן 32 , דיאמנטידיס בן 32 ,
כולם שחקנים על סף הזקנה או עברו אותה והם שלחו את קבוצת הסייחים שלנו הבייתה.
ד"א, באזילה בגיל 35 היה חלק מברצלונה שזכתה בגביע לפני שנתיים. יש גם דוגמאות אם ממש נחפש.
למה לעזוב תארים? הרי מכבי העונה רצתה ללכת שלב אחד קדימה ובשביל זה צריכים שחקנים שמביאים תארים, לא?
גם אהבתי את האמירה " יש גם דוגמאות אם
ממש נחפש", דבר שמרא באופן די ברור שמדובר בתופעה נדירה ולא שכיחה, מה גם שאותו באזילה היה שחקן שחקן יחסית משני באותה ברצלונה, אבל זה ממש לא משנה כרגע.
חוץ מזה, אני אזכיר שללא עזרה נדיבה מהשופטים, אותה פאו ותיקה ומנוסה היתה יושב היום בבית בגלל שהיא היתה מודחת ע"י קבוצה "בעלת קו אחורי מהגרועים שהיו כאן".
בכל אופן, אני חושב שהגישה שאתה מציג מדגימה באופן מצויין את השינוי הערכי שעברו אוהדיה של מכבי בשנים האחרונות.
כיום, האוהדים אוהבים יותר את שכיר החרב הזר בעל העבר המפואר ולא את התוצר המקומי בעל העתיד.
זאת היא בדיוק הגישה והאג'נדה ה
הפוכה לזו שאפיינה את מכבי לאורך השנים. מכבי תמיד היתה קבוצה שידעה לבוא קטנה ולצאת גדולה. אם זה במהלך שנות ה60 במאבקים מול הפועל רוויות התקציב והתמיכה, אם זה בשנות ה70 בה למכבי היה את התקציב הנמוך ביותר ביורוליג (אז "גביע אירופה לקבוצות") ובכל זאת היא הצליחה לזכות בתואר הנכסך ב76 ואם זה בלא מעט שנים בה מכבי נחשבה לאנדרדוג ויצאה מנצחת.
פעם שמות גדולים לא היו עושים על אף אחד רושם. לשחקנים כמו מוטי דניאל ודורון ג'מצ'י לא היתה בעיה להביט בלבן של העיניים של שחקנים כמו קוקוץ' וראדג'ה ולמכבי לא היו שום יסורי מצפון כאשר היא פירק את ספילט הגדולה ב35 הפרש, כאשר בסגל של מכבי ישנם רק שני זרים. אפשר גם להזכיר שחקנים כמו בורשטיין ופארקר שלמרות חוסר נסיונם לא התרגשו יותר מדי משחקנים כמו קירילנקו ובודריגה והובילה את מכבי לזכיה בפיינל-פור חלומי בשנת 2001. מכבי ידעה להתגבר על המגבלות התקציביות ע"י גידול וקידום שחקנים (הן זרים והן ישראלים).
היום, המצב שונה לחלוטין. כאשר מגיע שחקן (ועוד שחקן ישראלי) צעיר במטרה להתקדם ולהשאר לכמהי שנים, הוא הופך מהר מאוד למושא השמצה, ואילו שכיר חרב יווני שעברו כבר מאחוריו, הוא זה שהופך לשחקן האהוב ביותר, כל זאת כאשר הוא מגלגל לכיסו סכום נכבד של כסף וחותם רק לעונה אחת (שגם אותה הוא כנאה יסיים מוקדם). גם על המאמן לא חוסכים ביקרות, כאשר נדמה שהוא חלילה לא מנצל נכון את אחד הזרים ובאמת שלאף אחד לא כ"כ חשובה הדרך או האג'נדה שלוותה את מכבי לאורך כל השנים, אלא בעיקר השמות הגדולים, העבר והכסף. האפשרות של קידום שחקנים (זרים או ישראלים), כבר לא קורצת לאף אחד.
כנראה שהגישה באמת השתנתה. בשביל להיות שחקן אהוב צריך להיות קודם כל זר, אח"כ זקן ואח"כ להיות בעל נסיון ותארים באירופה, ורצוי שזה לא יהיה במכבי. פעם זרים שהגיעו לכאן, היו צריכים להוכיח היטב מדוע הם טובים יותר מן התוצר המקומי ולהראות מדוע הם באמת מחזקים את הסגל.
אני חושב שהאדם שמבין אותנו היטב הוא דוקא אחד שלא זוכה כאן ליותר מדי קרדיט ושמו "פדרמן". כאשר אותו פדרמן רוצה להנחית על ראשו של בלאט את שאראס, מנסה בכוח להשאיר את פאפאלוקאס או מנחית על ראשו של אפי את מרכוס בראון, הוא פשוט פועל לפי רוצננו ומייצג אותנו האוהדים. לא סתם מהלכים כאלו גורמים לעליה במכירת המנויים וכנראה שהשמות האילו באמת עושים לנו את זה.
מה לעשות, היום שמות כמו פאפאלוקאס, שאראס ובראון מוכרים יותר טוב משמות כמו ברקוביץ', דניאל וקטש. אפילו כאשר היתה לנו הזדמנות לצרף את הישראלי הטוב ביותר בעולם שהוא גם תוצר ושחקן בית של המועדון, העדיפו כאן להמנע מזאת ועל הדרך עוררו גל ביקורת והשמצות על השחקן הישראלי והראשון בNBA.
אישית, אני חושב שמדובר בשינוי די שלילי ואפילו עצוב בגישתם של האוהדים אבל כאשר זאת הגישה, לא צריך להתפלא שישנם אוהדים שנוטשים את ההיכל 5 דקות לפני סיום המשחק.
הבעיה כנראה לא נמצאת ברגליים הכבדות של פאפאלוקאס, בברך הכואב של סופו או בהחלטות של בלאט, אלא הרבה יותר בנו האוהדים שהשתננו.
חבל.