הרבה פעמים בספורט האמריקאי יש סיפורים, כאלה שאפילו עשו עליהם סרטים, על קבוצות שאין להם את התקציב הגדול והם לא המועדון הגדול ביותר ואפילו לא קרוב לזה, שלאורך שנים (ולא סתם כהבלחה) מצליחים להתמודד שווה בשווה עם הקבוצות החזקות והעשירות בתחומן. הסיפור של אוקלנד ובילי בין זכה לסרט אפילו. הנקודה החשובה שאני תמיד לוקח מהסיפורים האלה זה לא האסטרטגיה הספציפית (שימוש אובססבי בנתונים במקרה של בין) אלה היציאה מהתבנית כדי לנסות להתמודד ולפרוץ את התקרה.
בינינו, גם אתם בתקשורת וגם במכבי בסופו של דבר יסתכלו על כל עמדה וינסו להביא את הכי טוב שאפשר לאותה עמדה. זה לא רע, רק שבהינתן העובדה שמכבי רחוקה7-8-9 קבוצות לפחות מהצמרת, היא תקבל פחות או יותר שחקנים מהסוג הזה אם היא תלך בנורמה של בוא נראה מה אנחנו יכולים להביא במה שיש לנו. מי שלא יספיק לברצלונה, פנר או צסק"א וכו', יגיע למכבי. ואז במקרה הרע נישאר תקועים במקום ואפילו נלך אחורה -
וגם המקרה הטוב או לא כזה טוב - פגיעה מטורפת בשחקן שיקח אותך שנה בודדת למעלה תוביל כנראה לעזיבתו לכסף גדול יותר. אחד היתרונות של קבוצות כמו אוקלנד ושאר אלה שהצליחו להשאר רלוונטיות היה משנה סדורה גם בדברים האלה - הם ידעו שהכוכבים שלהם ככל הנראה יעזבו לקבוצות גדולות וידעו להתמודד עם זה כל הזמן.
יש הרבה דברים בכדורסל שאפשר לעשות "אחרת". יש מהפכת שלשת, יש מהפכת קצב (105 פוזשנים למשחק לקבוצות מסויימות בנ.ב.א...) יש הרבה אסטרטגיות שינסו לבדל אותך מהאחרות ולשמור עליך רלוונטי גם בלי תקציב על.
איפה מכבי יכולה לעשות אחרת? לא כדי להבליח שנה אחת עם שיחוק בשני שחקנים שמהר מאוד ימצאו את עצמם בברצלונה או בצסק"א. איך אפשר, לאורך זמן, להתמודד עם הברצלונה והפנרבחצ'ה ושפיכת הכספים הזו? משהו...מחוץ לקופסא.
תודה רבה שהגעת להתארח כאן!
ארז