דרק שארפ הפך להיות סמל של מועדון ענק בתקופת זמן שלמצוא סמלים ברחבי הגלובוס איננה משימה קלה.
הכסף הפך להיות כמעט מהות הכל וגם שחקנים שהיו מזוהים מאוד עם מועדונים מצליחים יותר או פחות, עזבו בשלב כזה או אחר למועדון אחר, גם אם מתחרה.
דרק שארפ עשה את זה בניגוד לכל הציפיות. הוא הפך לסמל של מועדון ישראלי כשחקן אמריקאי. הוא לקח הזדמנות שניתנה לו ע"י מכבי ת"א וצביקה שרף והיישר ממלך הסלים של מגדל העמק ולאומית ב', הוא הפך להיות חלק מהסגל של אלופת המדינה הנצחית מ-96.
תמיד כשנכנס למגרש הוא הפיח רוח גבית אדירה, הגנה יוצאת מן הכלל ושיתוק גארדים מהבכירים באירופה. הוא תמיד הגיע למשחקים גדולים, גם בשלהי הקריירה וגם ברגעים קשים של הקבוצה, גם אם זה היה כשלא בנו עליו, או כשנכנס לדקות ספורות בלבד.
כל הדברים הללו גרמו לאוהדים הצהובים להתחבר אליו יותר מכל שחקן אחר ב-15 השנים האחרונות.
במקרה של דרק קשה לציין את הרגע הזה, או הסוויץ' הזה שנתן לו את המעמד וההערכה שהוא השיג בכבוד ע"י האוהדים והנהלת הקבוצה. כל כניסה שלו למגרש ואפילו העידוד והאנרגיות כשבילה על הספסל הכניסו את הקהל וגם את הקבוצה לאקסטזה ואנרגיות חיוביות שכמעט ואין כדוגמתם.
אם הייתי בוחר את האירועים הגדולים באמת של דרק, אז כמובן שבמקום הראשון וללא תחרות מגיע הסל נגד ז'לגיריס. סל שלמעשה שינה את פני היורוליג ב-3 השנים שלאחר מכן, את ההסטוריה של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א והקריירה של הסגל שהיה שותף לנצחון הסנסציוני הזה.
סל שבלעדיו ההשקעה הכבירה שנעשתה בקיץ ע"י המועדון הייתה הולכת לטמיון. לא יודע אם היינו רואים לעונה נוספת את פיני שהיה נתפס ככשל הראשון באי ההצלחה להביא את הקבוצה הנוצצת לפיינל פור ביד אליהו. לא יודע אם היינו רואים את החבורה הזו של שאראס ובאסטון בעונתם הראשונה, בתוספת לפארקר המתקמבק וניקו הנצחי להתאחד שוב אחרי עונה שמסתיימת בפיינל 16, אחרי הר של ציפיות.
לאחר מכן הייתי מציין את השנים היפות של דרק בשלהי שנות ה-90 ותחילת ה-2000 עם מקדונלד, האפמן ולאחר מכן גם פארקר, ובניצוחם של פיני ודיוויד. שנים שהחזירו את מכבי לזמנים היפים באירופה, אחרי הכשלונות הסדרתיים בשנות ה-90. דרק היה שותף מלא להצלחה, ובראש כל המשחקים אפשר לזכור לו את המשחק הענק מול פאו בגמר 2001 של הנקמה המתוקה ומבול השלשות שהוא המטיר כנגד אובראדוביץ' המתוסכל.
לסיום הייתי מציין את דרק שהגיע לרגעים גדולים גם כשהקבוצה הייתה פחות טובה, או לחלופין כשהוא כבר היה בקצה הספסל:
אז היה את עונת 06/07 של ספאחיה ומלחמת לבנון השנייה. דרק חיפה על חוסר הנסיון של ביינום הצעיר וחוסר התושייה של יותם בדמותם של כמעט 11 נקודות ביורוליג ושור שאט ל-3 עם 50 אחוזי הצלחה.
בעונת קשטרף 07/08 בגיל 37 שהוא כבר נמצא בקצה הספסל וכמעט לא משותף, הוא קולע 6 מ-6 מהעונשין עם יד כקרח בנצחון הסנסציוני במדריד שהעלה את מכבי ת"א לפיינל פור. בהמשך ישיר, בחצי הגמר נגד סיינה הוא קולע 17 נקודות ומהווה פקטור משמעותי בדרך לגמר באותה עונה.
היו בשנים האחרונות פרשנים וגם אוהדים שרצו להפריש את דרק. ניתנו השוואות למיקי או ג'מצ'י שהיו סמלים של מכבי ונדחקו לעזיבה הרבה לפני הגיל שדרק שארפ הגיע אליו במועדון הצהוב.
אני חושב שדרק, בניגוד לשניים האחרים ובכלל בהשוואה להרבה שחקנים וסמלים גדולים, תמיד שם את האגו בצד. מעולם לא ניסה למתג את עצמו, תמיד שם את הקבוצה לפניו ותהיו בטוחים - הוא היה יכל לעשות זאת אחרת.
גם עכשיו, בגיל 40 אוטוטו, הוא התעלה על עצמו שוב לטובת המועדון, הסכים לפרוש ממשחק פעיל שנה קודם, הודה לראשי המועדון וכמובן הרגיע את כולנו באמירה האצילית והכ"כ אופיינית לו, שהוא ימשיך וייתן הכל למועדון הצהוב.
באופן אישי, והתבטאתי על כך בפורום מאז ומתמיד - תמיד חששתי מהפרישה של דרק. לא מדרק השחקן דווקא, אלא מדרק האדם. תמיד קיוויתי שראשי הקבוצה יצליחו להבין שדרק שארפ הוא נכס למועדון. לא עוד שחקן שבא והולך. לא עוד מאמן שצריך לסלק ברגעי כשלון.
דרק שארפ הוא סמל נצחי בהסטוריה המפוארת של מכבי ת"א ואני מוריד את הכובע בפני הנהלת הקבוצה על כך שלקחה את ההזדמנות שניתנה לה עם דרק וניצלה אותו לטובתה עד תום.
ובפני דרק אני מוריד את הכובע ומודה על שנים נפלאות וקסומות. ניתן לומר בפה מלא שבהחלט זכיתי לראות את השחקן הענק הזה מ-DAY1 במדים הצהובים ולהתפעל כל פעם מחדש. פשוט בלתי נלאה.
המון הצלחה בהמשך ושלא ייגמר לנו לעולם.