סיכום מילאנו

[מקובי]

אני אתחיל מזה שיהיה לי מאוד קשה להעביר את התחושות, זאת באמת היתה החוויה הכי מטורפת שעברתי בחיים.
שאלתי את עצמי איך אני אעשה את זה, כי אני יודע שאני אשכח לא מעט, השתדלתי לכתוב כדי שאני לא אשכח אבל אני בטוח שאני אצטרך להוסיף פה ושם דברים אח"כ...

לפני הכל:
לפני קצת פחות מחודשיים ישבתי בשורה האחרונה בשער 11, עוצם את העיניים ורוצה להיקבר חי בזמן שירושלים עשו מה שהם רוצים בבית שלנו. לא יכלתי לראות את זה, מדהים שהיום אני הכי גאה בעולם ויכול להגיד שאני אלוף אירופה. אין דברים כאלה.

הפרק הראשון לא קשור למכבי כך שמי שזה פחות מעניין אותו לא חייב לקרוא

פרק ראשון- יום רביעי- קצת רקע+ טיסה+טורינו- גמר ליגה אירופית- בנפיקה- סביליה.

האמונה שלי תמיד היתה חזקה, תמיד השתדלתי להיות אופטימי כך שברגע שהבטחנו שנקבל את מילאנו בהצלבה (לפני צסק"א בהיכל בשלב הבתים) ויובה הוגרלה נגד בנפיקה בחצי גמר הליגה האירופית אני ועוד שני חברים החלטנו שיש פוטנציאל לטיול ספורט מטורף (אמרנו שלראות את יובה לוקחת תואר בבית שלה זאת חוויה אדירה...ובלי קשר אני הבטחתי לעצמי שכל עוד אין לי מגבלות משפחתיות/כספיות אני אטוס לכל הפיינל פורים של מכבי) וסגרנו את הטיסה.
בגלל שהחלטנו מוקדם אז היינו כבר מסודרים עם כרטיסים לפיינל פור, הבעיה היתה הכרטיסים לגמר הליגה האירופית- היתה הגרלה של אופ"א במהלך השנה כך שלא היתה דרך לקנות כרטיסים רשמיים אלא רק מספסרים, ידענו שאם יובה תעלה המחירים יעלו מאוד אז סגרנו במחיר גבוה...
הסוף ידוע- יובה הודחה, מכבי עלתה והטיול שינה פנים לגמרי.

יום רביעי שעבר, לפנות בוקר יצאנו לשדה התעופה לכיוון אוקראינה ואז לאיטליה, הטיסה עברה בעיקר בשינה כך שנחתנו בשלום ב12:30, עוד 2 חברים שבאו איתנו לטורינו והשכרנו איתם רכב היו צריכים להגיע שעה אחרינו כך שחיכינו להם בשדה... תוך כדי הציפייה מכבי נחתה אבל שהם יצאו הם היו די רציניים ולא כ"כ התייחסו אלינו.
אז השכרנו את הרכב, עשינו את הצ'ק אין במלונות, ויצאנו לדרך...
בדרך לטורינו התלבטנו את מי אנחנו הולכים לעודד, אני אמרתי בצחוק לחבר שאני מעודד את מי שילבש פחות אדום (שתי הקבוצות עם צבעי אדום לבן).
באיצטדיון נפרדנו כי הכרטיסים לא היו צמודים- 2 חברים הלכו לשבת באיזור בנפיקה, חבר אחד (שהגיע בלי כרטיס מראש) ישב ממש בתוך הגוש של סביליה ולי ולעוד חבר היו כרטיסים אלכסוני למגרש אבל קרוב לסביליה.... כמובן שבתור ישראלים טובים ברגע שראינו שיש מקומות פנויים במקומות טובים יותר אז זזנו לכיוון המרכז.

אני חייב וידוי קטן- לפני חודשיים בערך ליאב רשם שהוא ראה משחק עם אוהדי ליברפול והוא התאהב בהם ומעכשיו הוא אוהד ליברפול, בתוכי גיחכתי, תמיד הייתי מגובש בקבוצות שאני אוהד... אבל באמת שלשבת ליד אוהדי סביליה עשה לי משהו, הם היו בערך חצי מכמות הקהל שבנפיקה הביאה אבל הם עודדו בצורה מדהימה. במהלך המשחק אמרתי לחבר שלי על שיר שהוא פוטנציאל אדיר להימנון בשבילנו (לדעתי הדבר הכי חסר כיום... "מי כמוך באלים" שקט מדי לדעתי כך שקשה לשיר אותו בטירוף) בסוף המשחק הבנתי שזה באמת ההימנון שלהם... יש לי את זה מוקלט בטאבלט ואני אעלה את זה בהזדמנות אבל בינתיים טעימה של השיר:
http://www.youtube.com/watch?v=ocXj6Nad_Wc
(תדמיינו 15 אלף עם צעיפים שרים את זה בטירוף..)
קיצור- מצאתי לעצמי קבוצה שנייה בספרד...

המשחק עצמו היה נהדר, למרות ה0-0. היה באמת משחק כדורגל טוב עם מהלכים יפים ומסירות מתוחכמות, רק שהיתה הרגשה שכל פעם שהם מגיעים לשער הם בועטים החוצה או לידיים של השוער.
בנפיקה יצאו בצורה מדהימה למתפרצות, יש להם הגנה מאוד חזקה (גאראי ששיחק בספרד ולואיזאו) מצד שני סביליה יותר שלטה במגרש בראשות ראקיטיץ' אבל היה לה מאוד קשה. בסופו של דבר התיקו די שיקף...
לשמחתי הפנדלים היו ממש מתחת לעיניים שלנו (ושל אוהדי סביליה), סביליה בעטו מושלם, בנפיקה החטיאו פעמיים ואיבדו את התואר שנה שנייה ברציפות בגמר (בשנה שעברה בגול בדקה ה93, יש עליהם וואחד קללה... תרשמו בגוגל בלה גוטמן ובנפיקה ותמצאו את הסיפור מי שזה מעניין אותו)

ת'אמת, ברוב הדרך חזרה למילאנו ישנתי אז אין לי יותר מדי מה לספר, אני רק יכול לומר שזאת היתה חוויה אדירה, אמנם שילמנו יותר מדי (אוי יובה יובה...) אבל אני בהחלט לא מתחרט... היה כיף, ואני לא יודע מתי אני אזכה לראות גמר אירופי בכדורגל אם בכלל.

פרק שני מחר ב"ה...(ליתר דיוק היום יותר מאוחר...)

[LIAV10]

מצויין, הטיול הזה הוא חוויה אחת שלמה, כל אלה שהאמינו הרוויחו בגדול וקטני האמונה (כמוני) נדפקו בארץ.
דיברנו על בלה גוטמן בת׳רד הכדורגל, צחקת עלי על ליברפול אה?
אגב, זוכר ששאלתי אותך על שיר שנשמע לי כאילו הפזמון שלו מתחיל בערבית? זה העיר תל אביב (סלמה זה די ערבית, שלמה)

[michael]

מחכים להמשך...

[שמואל1]

ממש מקנא בך, קיבלת טיול שלא תשכח שכל החיים.
מחכה בקוצר רוח לפרק השני!

[מקובי]

ליאב- לא צחקתי, היה לי קצת מוזר שאתה מתחיל לאהוב קבוצה בגיל כזה רק בגלל שהתאהבת בקהל שלהם. זה נשמע כאילו זה תירוץ כי הם בפורמה טובה (אוהד הצלחות וכאלה..).
אחרי הגמר אני הרבה יותר מבין אותך...
וזה שיר עצום, אני כל הזמן שואל את עצמי איך אפשר להתעלות על שיר X וכל הזמן אני מופתע מחדש (בשנה שעברה חשבתי שאי אפשר יהיה להתעלות על שנים רבות ואז הגיע רוב השעות...)

פרק שני- יום חמישי- תהלוכות במילאנו- קטנה וגדולה...יום בסימן גייט 11

אחרי שמכבי עלתה ידעתי שיהיו לי 2 מוקדים בטיול הזה. המלון שלי (עם עוד 2 חברים) והדירות של החבר'ה מהארגון.
ביום חמישי השותפים שלי עבדו ככה שמצאתי את עצמי הולך לדירות כדי ללמוד את הדרך (התכנון היה לחזור לשם בשבת ברגל כי החברים שלי במלון לא דתיים...) בן דוד שלי בדיוק הגיע לשם (דרך בלגראד אחרי שהטמבלים בשדה תעופה ביקשו ממנו לפתוח את התפילין... הזוי משהו). אז אחרי כמה התעדכנויות (בשלב הזה לא היה לי ווייפיי במלון אלא רק בדירות) יצאנו לראשונה כעשרים חבר'ה לטייל בעיר (ולשתות מי שרצה ויכל)
תדמיינו 20 חבר'ה, הולכים ביחד בעיר אירופית לפני שכל טירוף הפיינל פור מתחיל, ושרים בכל פינה ועושים שמח. היו כמה אנשי עסקים איטלקיים שהתחילו לצלם אותנו ומיד שמנו עליהם צעיפים ושרנו סביבם... אחד הרגעים היותר מצחיקים.
אז אחרי ששתינו חזרנו לדירות במטרה להתארגן לצעדה המסורתית לכיוון המלון של השחקנים, באיזור 15:00 כבר הגענו לכיכר הדומו (ולא בפעם האחרונה...), והתחלנו לעשות שמח, תוך שמחלקים ומוכרים חולצות צעיפי ודגלי פיינל פור ומים (היה חום אימים, הרגשתי כמו אילת). הצעדה יצאה לדרך ב16:30 תוך כדי שאנחנו שרים את כל השירים כמובן. אז אחרי מסע של כ4 ק"מ (היינו צריכים לקבל מדליה ) הגענו למלון של הקבוצות. בדרך ראינו כמה שחקני צסק"א שקיבלו בוז ושהגענו למלון בדיוק שחקני ריאל יצאו (כנראה לאימון שלהם), מכבי הגיעה מהאימון כעשר דקות אחרי שהגענו. אין לי יותר מדי מה לספר- אני בטוח שכולכם ראיתם את הסרטונים ואת האווירה שהיתה שם. השחקנים נכנסו אחד אחד תוך שהם מתקבלים בשירה אדירה.
משטרת מילאנו סגרה צירים ראשיים כדי שנוכל לעבור, היינו בערך 3000-3500 אנשים בצעדה והמראה באמת היה מדהים. רוב הזמן הייתי מקדימה וכשהסתכלתי אחורה ראיתי רק אנשים בצהוב... בשלב הזה הייתי בטוח שהאיטלקים לא הבינו מה נפל עליהם...

הרי אין באמת טיול לאיטליה בלי פיצה נכון? בערב נסענו בערך כל הארגון למסעדה כשרה (בערך בצד השני של מילאנו) קיבלתי שם את הפיצה אולי הכי דקה שאכלתי בחיים (ואני מת על פיצות עבות...) שלא כ"כ השביעה אותי אבל היה כיף בסך הכל, אחרי כמה ויכוחים על המחיר (הוסיפו לכל סועד 2.5 יורו על אבטחה שזה יצא לנו 75 יורו... אף אחד לא ידע על זה... הזוי לחלוטין) יצאנו לכיוון המטרו בחמישה לחצות (השמועות סיפרו שהמטרו נסגר בחצות...) כדי לחזור לדירות/מלון...
ואז אנחנו מגיעים למטרו... והשער סגור, הולכים לכניסה אחרת... והשער סגור הולכים לעוד כניסה והשער סגור... כבר כולם מתחילים להילחץ ואז מגיעים לכניסה האחרונה וצועקים שזה פתוח- כולם דופקים ריצה מטורפת פנימה, השומרים לא הבינו מה נפל עליהם (ובכלל עשינו שוק מטורף במטרו, בימים הראשונים לא מעט אנשים התפלחו, ביום ראשון שמעתי כבר שנתנו קנסות...) והספקנו לרכבת האחרונה... כמובן ששוב עשינו שמח ברכבת והמעט אנשים שהיו שם לא הבינו מה נפל עליהם... החבר'ה ירדו לדירות שלהם ואני המשכתי ברכבת לכיוון המלון שלי.
ידעתי שיש לי תחנת מטרו ליד המלון אבל ברוב חוכמתי לא בדקתי איזו תחנה זו (המלון שלי היה בסוף רחוב מאוד ארוך שהיו עליו 6-7 תחנות מטרו...) היו לי 3 אופציות הגיוניות והחלטתי ללכת על האמצעית מביניהם (אם כי היתה לי תחושה שזה מוקדם מדי...) קיצור ירדתי וכמובן שטעיתי... התחלתי ללכת ימינה וראיתי שאני במס' 170 (הייתי צריך להגיע ל139) בגלל שחשבתי שירדתי מוקדם מדי הייתי משוכנע שאני צריך ללכת לצד השני... אז הלכתי והלכתי ופתאום מצאתי את עצמי ב220 (אין מספר על כל בית ויש שם גם פארקים..) אז קיצור חזרתי שוב אחורה והגעתי למלון...

המשך יבוא

[LIAV10]

איך לדעתך האיטלקים הגיבו ברובם?
״מה זה הברברים האלה שנפלו עלינו״ או ״וואו, איזה קהל מדהים, לא רואים דבר כזה כל יום ובגלל זה זה נסבל״

[שמואל1]

מצטרף לשאלה, מעניין אותי לדעת כיצד הגיבו המקומיים לכל הטירוף שהלך שם עם אוהדים. לא רק בצעדה ביום חמישי, אלא לכל משך הסופ"ש.

[מקובי]

אני לא יודע איטלקית, אני מניח שבצעדה הם לא אהבו את זה (אף אחד לא אוהב להיתקע בפקקים בגלל אירוע לא מעניין מבחינתם) אבל הם היו די חביבים בסך הכל.
שמעתי שבשבת בדומו היתה הפגנה של פלסטינאים ובמוצ"ש 4 מהם באו להתגרות בצעדה (עוד נגיע לפרק הזה... למרות שלא הייתי בשלב הזה..)

אני מניח שזה שילוב של הדברים, מצד אחד לא מבינים מצד שני מעריכים. הרי כולם שם אוהבים ספורט (בעיקר כדורגל) ולא מעט יודעים מה זה לטוס עם הקבוצה שלהם למשחק חוץ.

[מקובי]

פרק שלישי- יום שישי- שוב דומו-מלון -חצי גמר- חב"ד והליכה...

אז הגענו ליום של המשחק, בבוקר הגעתי לדומו לטיול, הfan-zone היה חביב, היה משחק של מילאנו נגד צסק"א (ותיקים ככל הנראה) ומשחקי כדורסל (3 על 3, זריקות משלוש, זריקות לכל מיני סלים תוך דקה, 5,3,1 וכד')
דיברתי על הפיצה הדקה שאכלתי יום קודם, ראיתי שם ילד שאכל (ליתר דיוק זרק) את הפיצה אולי הכי עבה שראיתי בחיים. ששאלנו אותו אם זה לא טעים הוא אמר שזה גדול לו מדי...
בכל מקרה המשחקים היו חביבים אבל מה שנקרא היום קצר, חברים שלי יצאו לאולם, אני חזרתי למלון להתקלח ולהתארגן גם על דברים לשבת לפני שאני יוצא לאולם.

אז אחרי נסיעה די מוזרה ברכבת (איזה אחד אשכרה האשים אותי שאני לא אוהד אמיתי כי לא שרתי איתו ועם עוד 2 חבר'ה מהאולטראס שירים.. שגם בהם הוא טעה במילים.. והתחיל לקרוא לאנשים שם בשמות גנאי... לפעמים אני לא מבין את האוהדים שלנו...) הגעתי לאולם באיזור 15:00 כשב16:00 פתיחת שערים...
עכשיו, במבט לאחור קשה לי לזכור איך הרגשתי, מצד אחד ידעתי שאנחנו אנדרדוג אבל מצד שני אני כ"כ שונא להפסיד כך שלא היתה אופציה אחרת חוץ מלנצח (אמרתי לעצמי שאני אעשה הפרדה במידה ונפסיד, אבל מאוד חששתי שזה ישפיע לי על השבת)
נכנסנו, החלטנו איפה אנחנו עומדים ומתמקמים והמשחק התחיל... מכבי שיחקה פשוט על הפנים, היתה תחושה שכלום לא הולך, השופטים נותנים להם את כל השריקות הקטנות, המשחק הגיע לפער דו ספרתי אבל זה הרגיש כאילו אנחנו מושפלים... מבחינה אישית הרגשתי שחזרתי לגיל 16, ישבתי ממש בתוך הגוש (בד"כ אני טיפה מעל בכדורסל/מתחת בכדורגל) והייתי בטירוף כל המשחק.

לפני שנגיע לרגעי השיא- ידעתי שבמידה ותהיה הארכה אני אצא החוצה, אוותר על הסוף ואסע לבית חב"ד (סגרנו מקום מראש) כי יש דברים יותר חשובים ממכבי מבחינתי. הדיבור היה שב20:00 אנחנו יוצאים החוצה, במחצית החלטנו שזה יהיה 19:45 ואח"כ זה נקבע סופית על 19:50 להיות מחוץ לגוש לקראת יציאה...

המשחק מתקרב לסיומו, מכבי לאט לאט מתקרבת, צסק"א מובילה ב-4 הפרש 25 שניות לסיום, פסק זמן והשעה היא 19:49, אמרתי לעצמי- טוב נראה מה יקרה אחרי פסק הזמן... רייס מכדרר, חוסם לבלו שעולה לשלשה ופתאום זה רק נקודה... ושוב פסק זמן...
בשלב הזה החלטתי לצאת מהגוש עמדתי בתוך האולם אבל ממש בפתח של האולם בשביל לראות את המהלך האחרון. מרוב שכולם היו על הרגליים לא כ"כ ראיתי את המגרש אז ראיתי את המהלך בריבוע/טלוויזיה שמעל המגרש... צסק"א מוציאה כדור, מוסרים לפרידזון, בלו חוטף רייס תוקף את הסל ומעלה את מכבי ליתרון... אני זוכר את עצמי מתחבק עם מלא אנשים שאני לא מכיר (הייתי בטוח שהמשחק נגמר) ופתאום אני שומע עוד ישששש ארוך מהקהל והבנתי שהיה עוד מהלך והמשחק נגמר, אני זוכר את עצמי מתחבק עם עוד חבר דתי שיצא מהגוש ובורח החוצה תוך כדי שאני צועק לכולם שבת שלום (השומרים האיטלקיים היו בשוק מטורף מאיתנו... תדמיינו נגמר משחק לפני שנייה ופתאום אתם רואים 50 אוהדים יוצאים בריצה החוצה עם חיוכים, צועקים ישששש, מתחבקים וכד'...)

לא כ"כ חשבתי באותם רגעים, רצתי לאוטובוס הראשון שראיתי שנוסע לבית חב"ד... (היו עוד כמה אוטובוסים מסתבר בדיעבד) האוטובוס שלי הגיע לבית חב"ד ממש בכניסת שבת (שעון מילאנו כמובן) ומיד רצתי לחדר של חבר שלי לשים את התיק ואת שאר הדברים שאני לא אצטרך אלא רק דברים שאני אלבש (אסור לטלטל שום דבר שלא לצורך בשבת כי אין שם עירוב.)
בינתיים שאר האוטובוסים הגיעו (בעיקרון יש 18 דקות גבוליות שבהן במקרה דחק "אפשר" לחלל שבת) והתחלנו את התפילה.
אני מאוד אוהב קבלת שבת בנוסח קרליבך (קבלת שבת שכולה שירים...) אני באמת חושב שככה צריך לקבל את השבת, ולמרות שאני ספרדי וזה מזוהה עם אשכנזים אני משתדל ללכת לקרליבך בכל הזדמנות שיש לי- אף פעם לא התפללתי בתפילה כמו שהייתי בה. כל האדרנלין של המשחק עדיין היה באנשים, כל שיר היה בצעקה, כל שיר נגמר בריקודים, וכולם מאושרים באמת, באמת שזאת קבלת שבת הכי מדהימה שהייתי בה בחיים (ואני דתי מלידה).

גם בארוחת שבת עשינו שכונה נחמדה, הרב עמד על הכסא אז כל החבר'ה של הגייט (היינו כ-20 חבר'ה באותו שולחן) עמדו גם והתחילו לנצח על מקהלה של כ200-300 אוהדים בשירי שלום עליכם ואשת חייל.
חוץ מזה גם התחלנו לשיר "הנה זה מגיע תנו לרבי לקדש על הגביע..." או "הרבי בוא, הרבי בוא תקדש על הגביע" (לפי המנגינה הזו: http://www.youtube.com/watch?v=hsXrVzX0wjY להבדיל אלפי הבדלות)
האוכל היה לא מי יודע מה (לדעתי) אבל באמת שהיתה חוויה גדולה.

כמו שרשמתי, אסור לקחת כלום בשבת במילאנו ככה שבסוף הארוחה ניסינו לחקור איך אנחנו חוזרים לדירות/מלון (אסור לקחת מפה), המרחק היה בערך 5 ק"מ... והמשימה לא היתה קלה כי אנחנו לא מכירים את העיר. בכל מקרה החלטנו לצאת לדרך חבורה של כ-10 חבר'ה... בכל פעם ששאלנו אנשים איך מגיעים לתחנת המטרו הקרובה לדירות הם ניסו לשכנע אותנו ליסוע במטרו, וככל שהמשכנו ללכת התגובה היתה יותר גרועה... בכל אופן אחרי הליכה של כ-שעתיים וחצי (כולל עיקוף) הצלחנו להגיע לדירות... בגלל שהיה כבר מאוחר אז החלטתי שאין טעם שאני אמשיך למלון שלי כי אני אאלץ להעיר את חברים שלי (אסור לקחת מפתח לחדר... ) אז העדפתי לישון שם... עם חיוך ענק על הפנים...

[LIAV10]

איך אפשר אחרי משחק כזה לחכות יום שלם בלי ללתוח אתר ספורט?

[שמואל1]

אז אם הבנתי נכון, לא ראית את סיום המשחק נגד צסק"א?

[מקובי]

ליאב- יש דברים יותר חשובים ממכבי.
שמואל- לא ראיתי את הזריקה של ווימס... ראיתי את הסל של רייס והייתי בטוח שזה נגמר ועלינו... רק אחרי כמה שניות שמעתי עוד יששש ואז הבנתי שהיה עוד מהלך והמשחק נגמר.

[מקובי]

פרק רביעי- יום שבת- ארוחה משותפת+הליכה לפארק+ דומו בלילה+הליכה הליכה הליכה...

התכנון היה לקום וללכת ברגל לאיזור היהודי (45 דקות בערך) כדי להתפלל עם ספר תורה, אבל לא קמנו בזמן אז התפללנו במניין אבל בלי ספר תורה, היה לי קצת מוזר יש לציין.
מיד לאחר מכן ארגנו ארוחת ארגון , עם מאכלים שהובאו מהארץ וכן שנקנו שם ישבנו כ25-30 אנשים לאכול במסדרון של הדירות.
אומרים שמשפחה לא בוחרים, זה לא נכון- אפשר לבחור משפחה. התלבטתי המון לפני שהצטרפתי לגייט 11, אחרי השחקן ה-12 חשבתי שכבר עברתי את הגיל ואין טעם... אבל אני לא מצטער לרגע על ההחלטה.

אז אחרי שאכלנו ושבענו החלטנו ללכת לפארק סמפיונה במרחק של כשעה הליכה מהדירות, הלכנו שוב קבוצה של כ-20 חבר'ה, מתרשמים מהעיר, מדברים על המשחק ועל דברים שעשינו טוב או לא, הקטע המוזר בפארק הזה הוא שיש בכניסה שלו איצטדיון כדורגל (שהיה סגור ולא נכנסנו אליו...)
בכל אופן הפארק היה נחמד, לראות באמצע עיר פארק עם המון ירוק, שבו יש פינות דשא, אגם נחמד, מגרש כדורסל ומעין מוזיאון שהיה פתוח לציבור שבו יש דגים גדולים וקטנים. נחנו, שיחקנו והתרשמנו וחזרנו לדירות...
בדירות כבר התכוננו לצעדה הקטנה שתוכננה לערב, התכנון היה שהיא תחל ב21:30 בצאת שבת אבל השמועות הופצו לשעות מוקדמות יותר, בכל אופן החלטתי למרות הסיכון שהגיע הזמן ללכת לחדר שלי במלון כי אולי לא יודעים איפה אני.
אחרי הליכה של חצי שעה הגעתי לחדר במלון אבל כפי שהצלחתם לנחש חברים שלי לא היו שם...(הלכו לראות אתלטיקו-בארסה מסתבר) חיכיתי שם קצת זמן אבל לקראת צאת שבת התחלתי בדרך חזרה לדירות כדי לצאת לדומו עם שאר החבר'ה.

שהגענו (איזור 22:00) הסתבר שהצעדה כבר בוצעה כך שהגענו לקראת סוף ההתכנסות של כולם אבל היה מדהים מדהים לראות את כמות הצהוב בדומו בשעה כזו. בכל אופן הייתי צריך לדאוג להחזיר את התיק שלי מבית חב"ד אז אני וחבר נסענו לשם במטרו... קצת הלכנו לאיבוד בדרך למלון אבל בסוף מצאנו אותו ולקחנו את התיק... שמחים וטובי לב באנו לחזור לדומו/מלון ואז התברר שפיספסנו את הרכבת האחרונה (היה כבר 00:15 שהגענו למטרו)
שוב אני מוצא את עצמי בבית חב"ד, במרחק של כ8 ק"מ מהמלון שלי רק שהפעם הרגליים שלי גמורות מכמות ההליכות שעשינו... יצאנו החוצה והתחלנו לחפש דרך להגיע למרכז העיר, המוניות במילאנו החליטו לשבות ככה שהיו ממש מוניות מעטות ולעיתים רחוקות, אני וחבר שלי החלטנו להיפרד כי ראיתי שיש אוטובוס שמגיע עד לא רחוק מהמלון שלי...
אז חיכיתי לאוטובוס, וכשהוא הגיע אני בא לשלם ואז אני מבין שאני לא יכול כי צריך כרטיס שלא ניתן לקנות באוטובוס אלא רק במטרו או במלון... אז ירדתי ואז התחלתי לדבר עם איזה ישראלי ששאל אותי איפה המלון אז הראתי לו ואז איטלקי מטומטם התערב ואמר שאני צריך בכלל את הצד השני... עכשיו אני יודע לקרוא מפה של אוטובוס... אבל מצד שני אמרתי שאולי הוא צודק... בכל אופן בסופו של דבר החלטתי להתחיל לשאול אנשים איך אני מגיע לפארק שהיינו בו בבוקר ואז משם אני כבר אדע איך לחזור...
התחלתי ללכת לאורך הכביש ובדרך אמרו לי שברמזור הרביעי אני צריך לקחת ימינה... בעוד אני הולך אני רואה את התחנות של האוטובוס ומבין שהכיוון שחשבתי הוא נכון והאיטלקי כנראה הטעה אותי, בכל אופן לא רציתי לעלות בלי כרטיס אז המשכתי ללכת... שהגעתי לרמזור הרביעי החלטתי ללכת לפי הקו אוטובוס (זה אוטובוס חשמלי על חוטים... אז הלכתי לפי החוטים) בקיצור בשלב מסוים נשברתי ועליתי על האוטובוס שהביא אותי במרחק של רחוב (ארוך יש לציין) מהדירה שלי אבל לשם שינוי- מקום שאני מכיר...
תקשיבו, ללכת ב3:00 בלילה לבד בחו"ל זה לא התענוג הכי גדול, בכל 10 מ' נשען איזה שחור על הקיר שם... הגעתי לחדר במלון כולי מים מזיעה ומלחץ... אמנם לא היה מה לשדוד (אפילו פלאפון לא היה עלי...) אבל עדיין הדרך הזאת היתה אולי הדבר הכי מלחיץ שעברתי בחיים.
הגעתי למלון, פינקתי את עצמי באיזה 4 כוסות קולה ובמחשבה שיום עצום לפנינו...

פרק חמישי ואחרון יהיה הלילה או מחר ב"ה...

[LIAV10]

וואו, נקרעת שם ממש.
תגיד, אם הגלדות של המלון היו נפתחות עם כרטיס, מה היית עושה בשבת?

[שמואל1]

איזה טמטום שביתת המוניות הזאת. מצאו מתי לשבות. לא יכלו לחכות עוד יום אחד?

[מקובי]

וואו, נקרעת שם ממש.
תגיד, אם הגלדות של המלון היו נפתחות עם כרטיס, מה היית עושה בשבת?

היה לי תוכנית להיכנס דרך החנייה ואז המדרגות חירום ואז להיכנס ככה למלון.
חברים שלי (חילונים) היו אמורים בכל מקרה להגיע לפניי למלון (הם נשארו למשחק השני... ואני ידעתי שאני אגיע מאוד מאוחר מבית חב"ד...) ככה שהם היו פותחים לי מבפנים את הדלת ולא היה נדלק אור...
בשבת קיוויתי שהם יהיו שם... ברגע שהבנתי שהם לא שם אז חיכיתי קצת בחוץ ואז חזרתי לדירות...

היתה עוד אפשרות שהיא לבקש מהפקיד קבלה אבל הבעיה היתה שלא היה לי שום מסמך מזהה (אסור לקחת כלום בשבת שם..)

בכל מקרה- סוף טוב הכל טוב.

[מקובי]

פרק חמישי ואחרון- יום ראשון- פגישה- גמר- אלוף אירופה!- דומו... יום שני- טיסות הביתה

במוצ"ש חבר שלי הצליח לפרוץ את הוויי פיי של המלון (רצו על זה 12 יורו ליום.. בטח נראה להם...) ככה שיכלתי להיכנס לאינטרנט ולראות את התקציר של החצי גמר... כמובן שנשארתי עד מאוחר כך שביום ראשון התעוררתי מאוחר יחסית... יצאתי לפגישה של הארגון לקראת הגמר בידיעה שאני עוד אחזור למלון אחר כך כדי להמשיך ולהתארגן.
אחרי שהציבו אותי במקום שלי בתפאורה ובעוד שאר הארגון כבר יוצא לאולם להתארגנויות אני עשיתי את דרכי לכיוון המלון... אני לקחתי כיוון אחד והארגון את הכיוון השני כך שעשינו "מכבי זה אצלי בלב" משני הצדדים של המטרו.
אז אחרי שהתארגנתי יצאתי שוב במטרו לכיוון האולם, ושהגעתי שוב התחלתי להיכנס ללחץ. הלכתי וישבתי באחת הפינות ואכלתי תוך כדי שמסביבי נמכרת החולצה של הגייט לכל העולם ואשתו...(אתם לא מבינים כמה אנשים לא ישראלים קנו אותה...אם זה אוהדי צסק"א/ברסה ואם זה אוהדי מילאנו וקבוצות אחרות)
לקראת תחילת המשחק על המקום השלישי החלטתי להיכנס, ניסינו להשתלט על מקום באמצע האולם אבל הגיע איש אבטחה שגירש אותנו משם (ובהתחשב בכך שהיה המון המון זמן עד המשחק שלנו לא כ"כ היתה לנו ברירה)
היה מדהים לראות איך משחק בין 2 מהאימפריות הגדולות של אירופה הופך להיות מנומנם ולא מעניין אף אחד... כולם חיכו למנה העיקרית של הערב...
הגענו כאנדרדוג אבל כ"כ הרבה אנשים הבטיחו לעצמם דברים אם אנחנו זוכים בגביע... אם זה פס בשיער, הצעת נישואין לחבר, להניח תפילין וכד'...
התפאורה לא נפתחה כמו שצריך כי כמה אוהדים למטה לא נתנו לפתוח אותה, עצבן לגמרי.
המשחק מתחיל, מכבי יכולה לריאל ולא פחות טובה, רודריגז נכנס ואוהדי ריאל מקבלים אותו בקריאות M.V.P... מכבי מפסיקה לשחק וריאל בורחת ל-11 הפרש באמצעות ריב' התקפה (19-2) אבל מכבי עם המון אופי (כמה אופי יש להם...) מצמצמת ושלשה אדירה של בלו מורידה אותנו להפסקה בפיגור 2 בלבד...
במחצית החלטנו שאנחנו חייבים לפרוס את התפאורה שוב ואכן ירדנו, הסברנו לאנשים שזה לכמה דקות ולא יפגע להם במשחק, חיכינו לשחקנים שיעלו ופרסנו את יוגב,סופו וגיא עם כיתוב של "מכבי באים"
ואכן מכבי באה... ברבע השלישי ההרגשה היתה שהמשחק בשליטה שלנו, היתרון אמנם נע בין קבוצה לקבוצה (רודריגז לא נתן לנו לברוח) ושוב היתה תחושה שהקטנות בשיפוט הולכות איתם, אבל מכבי נלחמו כמו אריות וראו שהם הרבה יותר רוצים ומאמינים שזה אפשרי.
אם כל המשחק הרגשתי שכל סל זה כמו לידה אז ברבע האחרון על אחת כמה וכמה, כל סל גרם לי לקפוץ באוויר (מי זוכר את כל ההליכות בכלל? הכל בשביל מכבי!), כל התקפה של ריאל שרקתי בוז בטירוף. מכבי נלחמה בכל מהלך. אני זוכר את עצמי יושב באחד מפסקי הזמן ופשוט מבקש שזה יגמר טוב, אני מסתכל סביבי ואני רואה את כל החברים שלי מבקשים, מפללים שזה יהיה שלנו, לא חושב שרציתי משהו כמו את המשחק הזה... מכבי עולה ל-4 הפרש לקראת הסיום... זה אמור להספיק? אבל מצד שני הזכרון של יום שישי צף... ואכן ריאל בשני סלים משווה, רייס מחטיא שלשה ויש לנו הארכה...

אומרים שברגעים האחרונים של האדם כל החיים עוברים לו מול העיניים, אני חייב להעיד שבהפסקה הזו פשוט ישבתי ועברו לי כ"כ הרבה דברים, מהמשחק הראשון שלי איפשהו בגיל 9 וחצי שמצאתי את עצמי בשער 9 למטה, מסתכל בערגה לשער 11 ויודע שאני עוד אהיה שם, הגמר בסלוניקי שאחריו בכיתי בטירוף בבית (פיינל פור ראשון שאני חווה כאוהד... והשחקן שהכי אהבתי בעולם לקח את זה מהיד...), ההרגשה בשנה אח"כ של אלוף אירופה, ההפיכה לאימפריה, הנפת הגביע בפיינל פור בת"א (הייתי רק בהנפה), המנוי הראשון בעונה לאחר מכן... זה שהייתי אמור לטוס לפיינל פור במדריד (היה כבר טיסה סגורה) והצבא לא אישר לי, הפיינל פור בברצלונה שהיה חוויה אבל לא הצלחנו לקחת את זה.. והקבוצה הזו... הקבוצה הכי מוזרה של מכבי שאני ראיתי, היא לא הכי מוכשרת, היא הפסידה לפני שבוע וחצי לגליל אבל היא במרחק הארכה מהתואר אלופת אירופה...

בהארכה הסיפור היה של קבוצה אחת, או ליתר דיוק שחקן אחד- טייריס רייס החליט שאין סיכוי שהוא מאבד את המשחק הזה. מכבי פשוט שטפה את המגרש, ריאל עוד ניסתה אבל לגביע היתה כתובת אחת- ת"א.
שמכבי הובילה 78-77 חייכתי לעצמי בלב אבל לא רציתי להגיד כלום למי שישב מסביבי.. (שלא תגידו שאני לא מאמין שנאחס...) מכבי קצת ברחה אבל זכרתי את סוף המשחק ולא יכלתי לתת לעצמי לשמוח, אבל בחצי דקה האחרונה שהיה כבר בערך 8 הפרש ידעתי שזה גמור...פשוט ישבתי, תפסתי את הראש, עם עיניים מלאות דמעות ולא האמנתי- אני אלוף אירופה. עברו כבר 3 ימים וזה עדיין לא נקלט.
אוהדי ריאל התחילו את המשחק עם קריאות M.V.P לרודריגז, אבל הקהל של מכבי ענה להם בסיומו עם קריאות M.V.P לטייריס רייס.

שוב רצות המחשבות, רק שהפעם הם לא כ"כ רחוק אלא מהעונה האחרונה, איך ארז הקטן כבר מהמשחק הראשון אומר שנהיה אלופי אירופה (יש תיעוד בפייסבוק... היום הוא היה על הפרקט בגלל זה... אין דברים כמוהו) איך שמענו על הקבוצה הזו כ"כ הרבה ביקורות, חלק מהשחקנים כבר היו בדרך הביתה (כולל רייס וטיוס), איך הפסדנו כ"כ הרבה בליגה...
אני זוכר את עצמי יורד ומתחבק עם כל העולם, לא משנה גדולים, קטנים, ותיקים ביציע או חדשים שזה עונה ראשונה שלהם...ואז "התיקווה"... אין הרגשה כזו בעולם...
לראות את גיא פניני, אחד מאיתנו שגדל כאוהד מכבי מניף את הגביע הזה עשה לי הרבה יותר מההנפות הקודמות שראיתי.

היו לי 2 חלומות שקשורות במכבי סל, לראות גביע אירופה וששחקן יעלה אלינו ויחגוג איתנו ביציע (עד היום כואב לי שלא הייתי שקווינסי לואיס ומרקוס גורי עלו ליציע בהיכל)
אף פעם לא הצלחתי לסלוח ליוגב אוחיון, אני מאמין שמכבי זה יותר גדול מכל דבר אחר, ואתה לא יכול להפנות עורף כל עוד יש לך חוזה, ככה שבשנתיים האחרונות לא הייתי מסוגל לשיר לו, אני לא אקלל שחקן מכבי אף פעם, אבל לא שרתי לו (ובשנה הראשונה שלו הוא קיבל אולי את האהבה הכי גדולה ששחקן מכבי קיבל..). ברגע שהוא עלה ליציע אחרי הגמר כאילו הכל השתחרר, כאילו הכל נשכח, אולי תגידו שהוא קנה אותי בגלל זה אבל עדיין, אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים.

השומרים האיטלקים גירשו אותנו החוצה, והתחלנו ללכת לכיוון המטרו, איכשהו איבדתי את הארגון ככה שעליתי על רכבת מפוצצת בצהוב אבל בלי החברים הטובים שלי... ידענו שנצטרך להחליף רכבת כדי להגיע לדומו ככה שאני ועוד 2-3 חיכינו להם שם. הרכבת הייתה מפוצצת בצהוב, והיה ברור שלכולם יעד אחד- "הדומו".
הגענו לדומו, שוב חגיגות, שוב אבוקות, שוב "התקווה", שוב האיטלקים והתיירים לא מבינים מאיפה באנו... אבל השאלה הגדולה היתה אם מכבי יבואו... מסתבר שגיא רצה וביקש אבל שמעון מזרחי (הוא המלך) העדיף שלא...
אחרי כשעה וחצי חגיגות (איזור 1:00 בלילה) כשהיה ברור שהם לא כבר לא יגיעו אני והשותפים שלי לחדר במלון שאלנו את עצמנו איך חוזרים למלון (שביתת מוניות זוכרים?) למזלנו מצאנו אוטובוס שהגיע עד המלון שלנו ככה שסוף טוב הכל טוב והערב הזה לא נאלצתי ללכת ברגל (למרות שהגמר הזה היה יותר מ10 ק"מ)

כמובן שכשהגענו למלון ראינו תקצירים, קראנו כתבות ובכלל אי אפשר היה לישון, אבל לא היתה ברירה כי יום לאחר מכן חיכתה לנו טיסה מתישה הביתה... קיווינו שנוכל לראות את השחקנים בשדה"ת אבל הסתבר שפיספסנו אותם בשעה וחצי... וקיווינו שהחגיגות ידחו כדי שנוכל להגיע (נחתנו בארץ ב22:40) אבל גם זה לא קרה.
אז ממילאנו טסנו לקייב, ואחרי קונקשן של שעתיים עלינו על הטיסה לארץ (לי יצא לשבת ביציאת חירום ככה שהיה לי הרבה מקום לרגליים ויכלתי לישון כמו שצריך) הנחיתה היתה ב22:40...

החוויה הכי מטורפת שעברתי בחיים.
כבר התחלתי לחסוך לפיינל פור במדריד (הגמר ביומולדת שלי... ככה שדיר באלאק..)
"ואם אתה לא חלק מזה אתה לעולם לא תבין"

[LIAV10]

אחלה של סיפור
מתי הגמר של מדריד?

[מקובי]

אחלה של סיפור
מתי הגמר של מדריד?

17.5
יוצא לי על העיברי...(שאת זה אני חוגג.. למרות שאולי השנה אני אחרוג ממנהגי עקב הגביע השישי...6.6)

ואתה עוד ביקשת 1000 מילים

[שמואל1]

סיכום נהדר, נהניתי לקרוא.
אין ספק שזכית לחוויה מיוחדת שלא תשכח כל החיים. כל הכבוד לך ולשאר חברי הארגון שעשו עבודה מדהימה בפיינל פור הזה.
גם כאן בישראל ראינו את כל ההשקעה והסרטונים ואנחנו מאוד מעריכים את פועלכם. ישר כוח.