דיוויד בלאט פותח את הלב
פורסם: 12 אפריל 2013, 16:51שבת, היכל נוקיה. מכבי ת"א מתכנסת לאימון ראשון אחרי שהשלימה את הקאמבק הגדול ביותר בתולדות גביע אירופה בכדורסל והעפילה לשלב ההצלבה, רבע גמר היורוליג. רגע לפני שהמאמן דיוויד בלאט פותח בהכנות לקראת הסידרה נגד ריאל מדריד, שבסיומה יוכרע מי מהשתיים תעלה לפיינל פור בלונדון, הוא מספר לשחקניו: "חבר'ה, אני כבר הייתי בלונדון. באותה עיר ובאותו אולם זכיתי בקיץ עם נבחרת רוסיה במדליית ארד באולימפיאדה. להיות שם זאת חוויה שלא היתה ולא תהיה לכם. אין דברים כאלה. אז בואו נגיע לשם!"
הערב, במדריד, יעלו בלאט ושחקניו למשחק השני בסידרת רבע הגמר מול קבוצת הפאר הספרדית. במוצאי יום העצמאות הם יארחו אותה ביד אליהו. ריאל מוכשרת, עשירה ומצליחה יותר, אבל הצהובים יצאו לקרב בידיעה שזה ייתכן, וזה אפשרי. רק לפני חודש וחצי היו מי שהספידו אותם. אמרו שהם גמרו את העונה, שאבדו סיכוייהם. שבלאט צריך להתפטר.
אבל הוא האמין. "נצטרך חמישה ניצחונות כדי להגיע לשלב הבא", אמר דקות ספורות לאחר שקבוצתו ספגה את הפסדה החמישי, מול ברצלונה, בתל אביב, וכמעט כל מי ששמע גיחך. אפילו הבעלים של מכבי והבוס של בלאט, דיוויד פדרמן, אמר ש"זאת לא קבוצה בשביל יותר מהטופ 16". מאז מכבי טסה לשישה ניצחונות רצופים, ובשבוע שעבר נכנסה לרשימת שמונה הגדולות באירופה, נגד כל הסיכויים.
"אני לא צריך לענות לאף אחד", יורה הקואוץ', "אני חייב דין וחשבון רק לאנשי מכבי, לאשתי ולקדוש ברוך הוא, שאיתו אני בטח לא מדבר על ספורט. גם לי וגם לו יש כמה דברים יותר חשובים לדבר עליהם".
על מה?
"על בריאות, משפחה".
במבט לאחור, עם יד על הלב - באמת האמנת, או שסתם ניסית לעודד את השחקנים?
"באמת האמנתי. אני תמיד מאמין. הייתי רוצה להגיד שנהגתי בגאונות כשדיברתי על חמישה ניצחונות, אבל יש שיגידו שדיברתי מתוך ייאוש. גם עכשיו אני מאמין. אתם יודעים, השבוע צפיתי בניצחון שלנו על ריאל מהעונה שעברה, ונצבט לי הלב. איזה שחקנים היו לנו: ג'ורדן פרמאר, קית' לנגפורד, דיוויד בלו. שון ג'יימס היה רק גבוה שלישי, כי לפניו שיחקו סופו והנדריקס".
אז בעצם רק הלכתם לאחור מאז.
"הסגל של העונה שעברה היה יותר רחב ויותר נוצץ, וגם יותר טוב. אבל העובדה היא שהשנה הגענו להישג לא פחות גדול, ואת זה אני אומר לזכותם של השחקנים שיש לי פה. עשינו השנה טעויות, אני עשיתי טעויות. אני לא בורח מזה ולא מכחיש את זה. חלק מההחלטות לא היו טובות. אנחנו משנים את הסגל משנה לשנה, וככה מחלישים את עצמנו. אני חושב שהפעם למדנו את הלקח. חלק נכבד מהשחקנים שיש לנו היום יישארו גם בעונה הבאה. הבעיה היא שלא תמיד הרצוי הוא גם המצוי".
עם הסגל מהעונה שעברה היה לך יותר סיכוי לעבור את ריאל.
"אני לא בטוח שלא נעבור אותם השנה. זה נכון שאנחנו האנדרדוג. לא צריך להיות גאון כדי להבין שריאל קבוצה טובה יותר מאיתנו, אבל הוכחנו שאפשר לעשות יותר עם פחות. זה בזכות המחויבות של השחקנים שלי, הכישרון שלהם, האישיות שלהם, מוסר העבודה וחוסר ההתפשרות. אבל אני כבר לא חושב על העונה הזאת. תראו את הקבוצות הכי טובות באירופה - ברצלונה, צסק"א, ריאל. הן כל כך טובות כי יש להן תלכיד בסיסי שרץ כבר כמה שנים יחד. וזה מה שחסר לנו. אין אפס בדברים האלה".
וכשאתה קורא איך כולם מספידים אתכם באמצע הדרך...
"אני לא קורא".
נו, באמת.
"אני לא קורא כלום, נשבע לכם. המשפחה שלי רואה את זה ומתעצבנת, ויש מי שתמיד דואגים לספר לי מה זה כתב ומה ההוא אמר. אבל כשאני הולך לישון, אני באמת לא חושב על הדברים האלה. תמיד תהיה ביקורת, ותמיד יהיו גם שבחים. אני לא רוצה את זה, לא מדובשם ולא מעוקצם. לא תמיד הייתי ככה, וכן, נפגעתי. אבל היום זה כבר לא מְשחק אצלי תפקיד. להספיד אותנו ולהגיד שהעונה נגמרה כבר בינואר, זה להיות לוזר. ווינר זה לא רק אחד שלוקח תארים. זה התהליך שאתה עובר, הקשיים שהתגברת עליהם, האתיקה שלך".
לא בא לך לפעמים להתפוצץ מהביקורות?
"אני פשוט לא מתעסק בזה. כולנו בני אדם, וגם אני יכול ליפול בלשוני, אבל אני משתדל שלא. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אני שמח שכל אחד פה יכול להגיד מה שהוא חושב. אתה לא יכול להיות מאמן, ובטח לא מאמן במכבי, בלי שיספידו אותך מדי פעם".
המבקר הכי חריף שלך הוא דווקא פיני גרשון. עבדתם יחד, היית העוזר שלו במכבי, זכיתם יחד בגביעי אירופה. זה כואב יותר כשזה מגיע ממנו?
"תשמעו, הגעתי לגיל שקצת התגברתי על כל משחקי הילדים, הקנטרנות והמלחמות הילדותיות האלה. אני מאמין בעצמי. אני לא בשנה הראשונה שלי במקצוע, עברתי כמה דברים".
וכשהבוס שלך, פדרמן, אומר שאתם לא מספיק טובים?
(צוחק) "זה היה מהלך גדול. הוא הוריד מאיתנו את כל הלחץ".
"הבינגואים פוגעים בנו"
בלאט יהיה בן 54 בחודש הבא. זו עונתו השמינית במועדון - חמש עונות עשה כמאמן ראשי (ב־2002 וב־2003, ואחר כך ב־2011, ב־2012 ובעונה הנוכחית) ועוד שלוש כעוזרו של גרשון - ובזירה המקומית הוא מעולם לא איבד תואר. יש באמתחתו ארבע אליפויות ישראל, חמישה גביעי מדינה, אליפות וגביע באיטליה עם בנטון טרוויזו, זכיות בליגה האדריאטית עם מכבי וביורוקאפ עם דינמו סנט פטרסבורג. כעוזר מאמן, יש לו גם שני גביעי אירופה. אלא שלפיסגת הישגיו הגיע דווקא עם נבחרת רוסיה: ב־2007 הצעיד אותה לזכייה סנסציונית באליפות אירופה (במדריד, איך לא), ואשתקד הביא לה את המדליה האולימפית.
אבל כדי שיוסרו סימני השאלה האחרונים שעוד נותרו והוא ייכנס לרשימת המאמנים הגדולים בכל הזמנים, בנשימה אחת עם רלף קליין ז"ל וגרשון, חסר לו חפץ אחד בארון: גביע היורוליג. כשאנחנו אומרים לו את זה, הוא מתרגז. "לא, זה לא חסר לי, ממש לא. אני רוצה את זה, מאוד, אבל לא בשביל לסמן על זה וי. זה אולי חסר בשביל אחרים, אבל לא בשבילי. אני בשבילי כבר עשיתי מספיק".
מה חסר לך כדי לקחת עם מכבי את גביע אירופה כמאמן?
"יותר משנה אחת עם אותו סגל. זה הכל".
בניגוד למה שהיה בעבר, בקבוצות של פיני.
"הסגלים של פיני היו גם סגלים שלי".
אז למה זה קורה לך?
"אני לא בונה את הקבוצה לבד, ולפעמים, דווקא הבינגואים שלנו פועלים לרעתנו. אנחנו לוקחים שחקן פחות מוכר, משביחים אותו, ואז הוא הולך. כשלנגפורד בא אלי ואומר שיש לו הצעה של מיליון וחצי יורו לעונה ממילאנו, אין לי מה לעשות עם זה".
זה מפריע לך בפנים שאתה לא זוכה להכרה הזאת, כמי שהביא לבד את גביע אירופה למכבי?
"לא, לא מפריע לי, כי הייתי חלק מההישגים הגדולים של מכבי, ולא חלק קטן. ואני עוד בתוך זה. אני עוד יכול להביא את זה. אם בשלוש השנים האחרונות הגענו לגמר היורוליג, לאחת הסדרות המדהימות ביותר עם פנאתינייקוס, ועכשיו אנחנו שוב בהצלבה, למרות שאנחנו משנים בכל פעם את הסגל, זה אומר שאנחנו עושים משהו נכון".
אז זה עדיין בגדר חלום.
"נותרו לי שני חלומות. לזכות בגביע אירופה ולאמן את הבן שלי. ומכיוון שהוא עוד לא בן 16, אני אצטרך כנראה להישאר בסביבה עוד כמה שנים טובות. אבל בשבילי זה לא רק ניצחונות. אני לא נמדד לפי השאלה אם הבאתי את גביע אירופה או לא. אני אחראי להרבה דברים במכבי. היציעים פה מלאים לגמרי, הספונסרים מזרימים כסף, הרייטינג בטלוויזיה עולה ועולה. זה לא פחות מלקחת עוד תואר".
"אין דיסטנס עם השחקנים"
מאמן מכבי ת"א הוא וורקוהוליק. מגיע למשרדו בהיכל נוקיה ב־9 בבוקר, ויוצא ב־9 בערב. הוא משתדל לא לקחת את העבודה הביתה. ביום של משחק חשוב הוא מתאמן בחדר הכושר במתחם: מפדל על אופניים, מרים משקולות. זה עוזר לו לפרוק את המתח. אחר כך, כשהוא חוזר הביתה, הוא מתקשה להירדם, "וזה לא משנה אם ניצחנו או הפסדנו".
אז הוא יוצא לאכול, כדי להעביר את הזמן, כי הוא יודע שלא יצליח לישון. "אחר כך אני מסתובב בבית, ולפעמים אני מתפתה וצופה שוב במשחק, שזה הכי גרוע. אני מנסה הכל: משכנע את עצמי שהגיע הזמן ללכת לישון, סופר כבשים, וכלום לא עוזר. אני לא נרדם לפני 4 או 5 בבוקר".
לפעמים, גם כשמכבי מובילה ב־30 הפרש, הוא מסוגל לאבד את העשתונות ולשאוג על שחקניו כשהם סרים מהמשמעת הקבוצתית. השנה, בלאט מודה, הוא היה תוקפני יותר מהרגיל.
"אני מודה שלשחק אצלי זה לא אחד הדברים הקלים ביותר. השחקנים שמשחקים אצלי יודעים שאני דורש מהם הכל, בכל יום, ללא פשרות. אבל הם גם יודעים שבדרך הזאת הם יכולים לצאת הרבה יותר טובים. שלא תבינו אותי לא נכון, על המגרש אני מאוד מאוד קשוח ודורשני, אבל מחוץ לו אין דיסטנס. אני לא החבר הכי טוב של השחקנים, כי יש בינינו 20 או 30 שנה, אבל להיות מיודדים ולדבר על כל נושא - בהחלט כן. השחקנים הם חלק ממני, ואני חלק מהם. לפעמים אני עושה איתם עבודה יותר טובה, לפעמים פחות. אבל אני תמיד איתם. תמיד. זו חובתי. אני, להבדיל ממאמנים אחרים, לא זורק אנשים מתחת לאוטובוס. אני חושב שזה הדבר הכי נמוך שיכול להיות. אני לא אעשה את זה".
ובכל זאת היו רגעים העונה שבהם נראה שאין לך סבלנות לשחקנים. שאגת על ליאור אליהו ועל גיא פניני באמצע משחקים, ליד מצלמות הטלוויזיה.
"כן, השנה זה קרה לי יותר, כי הייתי יותר מתוסכל. אני חושב שנקודת התורפה שלי כמאמן היא שאני חסר סבלנות. אני מאוד מדויק בפרטים, ולפעמים הולך לאיבוד במאקרו. אבל זה בסדר, בשביל זה יש סביבי שותפים כמו גור שלף, גיא גודס ודריק שארפ, שבעצמם עברו כל כך הרבה בקריירה, והם נותנים לי את ההשקפה הכוללת על הדברים".
יכול להיות שלפעמים אתה מדויק מדי, וזה פוגע בך בניהול המשחק?
"זה כל כך מעצבן, האמירה הזאת. אתם יודעים כמה משחקים ניהלתי? כמה משחקים גדולים ניצחנו בנקודה אחת או שתיים? אז מה חסר? מה בדיוק חסר? איפה נפלנו?"
דווקא בתקופה האחרונה אתה כבר לא כל כך מקפיד על קוצו של יו"ד. פתאום אתם מפסידים לא מעט בליגה, ויוצאים מרוצים אחרי הפסד בברצלונה.
"אני לא מכיר את המושג להפסיד בכבוד. אבל בחדר ההלבשה, אחרי המשחק בברצלונה, אמרתי לשחקנים שעשינו משהו מאוד מיוחד. המשכנו בקו שלנו, ופשוט נפלנו בקליעה אחת או שתיים. שיחקנו נכון, הוצאנו הכל, ולפעמים השעון נגמר מוקדם מדי. עם זה אני יכול לחיות. לגבי הליגה - נכון, הורדנו את הרגל מהגז, כי ידענו שאנחנו מובילים בשמונה או בתשעה ניצחונות. זה לא שבאנו להפסיד, אבל היה חשוב לי לתת לשחקנים לנוח, כי המשחקים בימי חמישי היו חשובים לי יותר. זה יימשך כנראה בתקופה הקרובה, כי אין לנו ברירה".
חלק מהאוהדים כעסו כשהתייחסת בשוויון נפש להפסד בדרבי.
"הם יכולים לכעוס, וזה טבעי. אני מקבל את זה. ברמה האמוציונלית הדרבי חשוב להם מאוד, אבל מבחינה מקצועית, לא היתה להפסד הזה שום משמעות".
במשבר פניני חשת כישלון באופן אישי?
"בהחלט כן. השחקנים הם לא הילדים שלי, אבל יש לי אחריות עליהם. לאורך כל הקריירה שלו, גיא היה שנוי במחלוקת, והוא הגיע לרגע שהוא עבר את הגבול. אבל הוא יודע את זה, הוא למד מזה. הוא גם שילם על זה. ואני חושב שעם כל הכאב, יצא מזה משהו טוב, כי אנשים למדו לקח.
ועדיין, זה לא מספיק, כי אני שומע קהלי אוהדים מסוימים במשחקים, שאומרים וששרים דברים נוראים.
"ביום השואה נסעתי באוטו, ושמעתי ברדיו ניצולי שואה מספרים על הזוועות שהם עברו, על הדברים הלא אנושיים, וזה עוד לפני שדיברנו על המיליונים שנספו. זה פשוט מרעיד את הנשמה. וכשאני בא למגרש כדורסל, המקום שצריך לשמש חלון ראווה לדברים שמייצגים את הטוב בחברה, אני שומע דברים שפשוט מפחידים אותי. זה לא רק דברים שקשורים לשואה, אלא השנאה בעיניים. פשוט מפחיד".
אלה דברים שאתה נתקל בהם רק בישראל?
"נתקלתי בזה גם בחו"ל. אבל פה זה כל כך מפריע, וזה כל כך כואב, כי אנחנו אלה שצריכים לדעת יותר טוב. אנחנו אלה שעברנו את זה".
"לישראלים יש מה ללמוד"
בלאט, יליד בוסטון ובוגר אוניברסיטת פרינסטון, הגיע לראשונה לישראל עם נבחרת ארה"ב למכביה ב־1981, ומאז הוא כאן. עשה עלייה, שיחק בקבוצות ישראליות והפך למאמן. הוא מתגורר באבן יהודה עם אשתו כנרת וילדיהם - התאומות עדי ושני (20), הבן הכדורסלן תמיר (15) והבת הצעירה אלה (14). "היא לומדת בבית ספר אמריקני, וכולם קוראים לה אלה במלעיל. זה מעצבן אותי, כי השם האמיתי שלה (במלרע) הוא כל כך ישראלי, וכל כך יפה, ומלא משמעות. תאמינו לי, רק בגלל זה אני עוד אוציא אותה משם".
את הבן תמיר הוא מלווה בכל צעד. בקיץ האחרון נטש את הכנות רוסיה לאולימפיאדה וקפץ לגיחה ברומניה, כדי לראות מקרוב את היורש משחק עם נבחרת הקדטים הישראלית באליפות אירופה. "יותר קשה להיות מאמן מאשר אבא של שחקן, כי את הילדים שלי אני אוהב בלי קשר למה שיקרה".
לאחרונה פרץ משבר חמור מאוד בכדורסל הישראלי, כשארגון השחקנים השבית את הליגה בטענה לקיפוח מול השחקנים הזרים. שם הקוד לכל מה שקורה בענף הוא "החוק הרוסי", החוק שמונהג בליגה הרוסית (וגם בליגה הישראלית) כבר לא מעט שנים, שלפיו כל קבוצה מחויבת לשתף שני שחקנים מקומיים בחמישייה בכל רגע נתון. בלאט מסיר לרגע את כובע המאמן, ומסתכל על הדברים מפרספקטיבה של אבא.
"אמרתי לתמיר: 'לא החוק הרוסי, ולא שום קביעה של אף אחד אחר, יקבעו אם תגיע לאן שאתה רוצה. רק אתה תקבע. זה לא קשור לשם שלך ולא לפספורט שלך ולא לדעה של מישהו. וברגע שתפנים את זה, שום דבר לא יעצור אותך'. האמת היא שהוא הפנים כבר מזמן".
השחקן הישראלי מקבל מספיק הזדמנויות?
"כל השביתה הזאת היתה לא מחויבת. כולם היו יכולים לעשות את הדברים אחרת. זה פגע מאוד בליגה, וזה פגע באוהדים, וזה פגע בתדמית של הכדורסל. חבל. אני יודע שהחוק הרוסי עזר מאוד לשחקנים ברוסיה. עובדה, תראו לכמה הישגים הגעתי שם עם הנבחרת. אני ממליץ לכל השחקנים הישראלים ללמוד מהרוסים בכל מה שקשור להשקעה, למחויבות ולמוסר עבודה".
יכול להיות שהשחקנים הישראלים מתעסקים יותר מדי בחוקים ובמעמד שלהם.
"יכול מאוד להיות. כמובן, יש גם יוצאים מן הכלל. מעולם לא אימנתי את עומרי כספי, אבל אני נדהם מהבחור הזה, איך הוא לא היה מוכן לעשות אפילו סנטימטר פחות מהמקסימום כדי להגיע לאן שהוא הגיע. והנה, תראו איפה הוא היום. אני מצדיע לו. אני לא סובל את האנשים שעושים את המינימום של המקסימום, ואת המקסימום של המינימום".
קצת מפחיד לאמן את הבן של דיוויד בלאט, לא?
"לשמחתי, ולהבדיל מהרבה דברים שאומרים על המאמנים הישראלים, הבן שלי למד וקיבל המון מכל מאמן שאימן אותו. מעולם לא לחצתי על אף אחד, ואני גם לא אעשה את זה. כי אני יודע שבסופו של דבר, השאלה אם הוא ייצא שחקן או לא תלויה בו, לא באף אחד אחר".
"מבטיח שלא נוותר"
לאורך השנים, בלאט דיבר על החלום שלו להפוך לדיפלומט. הוא לא התייחס לאימון כדורסל כאל התחנה האחרונה בקריירה שלו. והנה, הוא עדיין עומד על הקווים, "למרות שבעצמי לא האמנתי שבגילי עדיין אעשה את זה", הוא מודה. "אבל יש שחיקה. זאת הסיבה שעזבתי בקיץ את נבחרת רוסיה. הרגשתי שמשהו חייב להשתנות. אימנתי ב־120 משחקים בתוך שנה, ולא יכולתי לעמוד בזה יותר. אני חייב לפחות קיץ אחד של הפסקה ושקט".
אבל גם במכבי העבודה אינטנסיבית ומלחיצה. שם אתה לא נשחק?
"
לא, לא, זה משהו אחר. עבדתי בהרבה מקומות. ברוסיה, באיטליה, ביוון, בטורקיה. כן, אני אוהב לעבוד במכבי. המועדון הזה הוא חלק מהמרקם שממנו עשויה המדינה. אני עובד בתפקיד שנוגע בכל כך הרבה אנשים, והוא מייצג משהו - אולי לא לכל אחד, אבל להרבה מאוד אנשים. זה ממלא אותי באנרגיה. השבוע הלכתי להסתפר אצל החבר שלי שוהם, והוא סיפר לי איך בכל יום חמישי מתאספים 15 חבר'ה בבית של מישהו, יושבים ליד הטלוויזיה עם פיצוחים ועם בירות והכל, ורואים את מכבי. ואני חושב לעצמי, איזו זכות מדהימה ניתנה לי".
גם הערב ב־21:45 יישבו שוהם וחבריו מול מסך הטלוויזיה ויעודדו את מכבי במשחק השני נגד ריאל, במדריד. בעונות הקודמות של בלאט במועדון, רק שני מאמנים הצליחו להדיח אותו מהיורוליג - שני המאמנים הבכירים ביבשת: ז'ליקו אוברדוביץ' ואטורה מסינה. כשאנחנו אומרים לו שיש למכבי יתרון על ריאל בעמדת המאמן - שהוא טוב יותר מהמאמן הספרדי חסר הניסיון פאבלו לאסו - בלאט מתרגז.
"זה זלזול בקולגה. כולם אומרים את זה, ואף אחד אפילו לא היה באימון של ריאל. אף אחד לא יודע מה קורה בתוך הקבוצה. ריאל מובילה את הליגה הספרדית, היתה בצמרת של היורוליג לאורך כל הדרך, ובעונה שעברה זכתה בגביע הספרדי. אז מה הוא עשה לא טוב? אני משתגע מהדברים האלה".
לו יכולת לצרף עכשיו לקבוצה מישהו מהשחקנים שאימנת בעבר, את מי היית לוקח?
"
הייתי שמח לקבל בחזרה את אנתוני פארקר, או את ניקולה וויצ'יץ' כשהוא צעיר בעשר שנים. לא הייתי מתנגד שאנדריי קירילנקו, הכוכב של רוסיה, יעשה עלייה, או שאנדרו קנדי יחזור לשחק. והייתי מאוד רוצה לאמן שוב את הרכז היווני ניקוס זיסיס".
זו חמישיית כל הזמנים שלך?
"כן".
חסר לנו שם מישהו. שרונאס יאסיקביצ'יוס.
"גם הוא בסגל החלומות. יש לי שם 12 שחקנים, לא?"
אומרים שלא רצית אותו במכבי בשנתיים האחרונות.
"לפני עשר שנים, כשהחלטנו ללכת על שאראס, היה בן אדם אחד שדיבר איתו יום יום במשך חודש כדי לשכנע אותו לבוא לפה. והבן אדם הזה היה אני. כשהוא שיחק פה, היחסים בינינו היו קרובים ביותר. הוא שחקן ענק, אחד הווינרים הגדולים בהיסטוריה, ואני מכבד אותו עד היום. אבל עכשיו זה לא הזמן לשאראס במכבי. שאראס הוא שחקן שרוצה להיות מלכתחילה בקבוצה שתהיה כמעט בוודאות מועמדת לתואר, ובשלב הזה בקריירה שלו הוא צריך סביבו הרבה מאוד שחקנים מנוסים, מתקדמים וכישרוניים, כדי שיוכל לבוא לידי ביטוי כמו שהוא רוצה. אני לא יודע אם הוא היה יכול לקחת על עצמו את התפקיד שפפאלוקאס לקח, למשל. וגם לתיאו היה קשה. היו אנשים שניסו לדחוף את שאראס לתוך המערכת, אבל הם לא היו מבפנים, אלא כל מיני מקורבים. מבחינתנו הוא לא היה מועמד".
יש שחקן שדווקא חסר מאוד לבלאט, וזהו סופוקליס שחורצאניטיס. הסנטר היווני עב הבשר הגיע למכבי לפני שלוש שנים, כששום קבוצת צמרת לא רצתה להתקרב אליו. הוא הפך לכוכב ענק בהיכל נוקיה, לחביב האוהדים ול"גניבת השנה" באירופה. אלא שבעונה השנייה סבל מירידה חדה, וגם עכשיו בפנאתינייקוס הוא לא בדיוק מתבלט.
"לפעמים אני מתגעגע לסופו, הוא גדול מהחיים - בכל המובנים. לא תמיד היה לי קל איתו, אבל אהבתי לעבוד איתו. הוא שחקן ואדם מיוחד במינו. הצלחנו איתו יותר מכל מועדון אחר, העונה הכי טובה שלו היתה כאן. אחרי השנה השנייה, שהיתה קשה לו, הרגשנו שעדיף לסיים את זה ככה, בצורה יפה. אני לא חושב שטעינו".
יש לך זיכרון מסוים ממנו?
"דווקא מהמשחק פה נגד ריאל. הוא קפץ על הרצפה, עם כל הגודל שלו, ושלח את היד לכדור. רודי פרננדס עף מההדף לצד השני של המגרש, כמו רוכב שעף מהסוס, והקהל נכנס לאקסטזה".
אתה מתחמק משאלה אחת: תעלו לפיינל פור?
"אתם רואים, אתם מחמיצים פה את כל העניין. אני רוצה לשכב בשדה בסוף הסידרה, להביט לשמיים, כשאין לי אפילו כוח לנשום, ולדעת שעשינו הכל, אבל הכל, כדי להיות טובים יותר. בלי קשר לתוצאה. במכבי הגדולה של שאראס, וויצ'יץ', פארקר והאחרים היתה מטרה מאוד ברורה, כולם ידעו מה המקסימום שלהם. פה אני באמת לא יודע".
אז העונה הזו כבר עלתה מעל לציפיות שלך?
"מה שעשינו ממלא את הציפיות שלי, לא עובר אותן. עכשיו כבר לא צריך להתלבט אם חמישה ניצחונות יספיקו כדי לעלות, או ארבעה, או שישה. שלושה ניצחונות בסידרה - ואנחנו שם. ואני לא מתכוון לוותר. אני יודע דבר אחד: שכמו שהתייחסנו לכל המשחקים, אנחנו נלך לשם וניתן את כל מה שיש לנו".
אם וכאשר תזכה בגביע, את מי תרצה שם לידך?
בלאט עוצר לרגע. "וואו, לא חשבתי על זה. אם נעלה לפיינל פור, אני אביא את המשפחה שלי לשם כמו שאני תמיד עושה, וגם את החברים הטובים שלי מארה"ב. גדלתי איתם מגיל 4, עברו כמעט חמישים שנה, ואנחנו עדיין חברים הכי טובים".
http://www.israelhayom.co.il/article/83027
הערב, במדריד, יעלו בלאט ושחקניו למשחק השני בסידרת רבע הגמר מול קבוצת הפאר הספרדית. במוצאי יום העצמאות הם יארחו אותה ביד אליהו. ריאל מוכשרת, עשירה ומצליחה יותר, אבל הצהובים יצאו לקרב בידיעה שזה ייתכן, וזה אפשרי. רק לפני חודש וחצי היו מי שהספידו אותם. אמרו שהם גמרו את העונה, שאבדו סיכוייהם. שבלאט צריך להתפטר.
אבל הוא האמין. "נצטרך חמישה ניצחונות כדי להגיע לשלב הבא", אמר דקות ספורות לאחר שקבוצתו ספגה את הפסדה החמישי, מול ברצלונה, בתל אביב, וכמעט כל מי ששמע גיחך. אפילו הבעלים של מכבי והבוס של בלאט, דיוויד פדרמן, אמר ש"זאת לא קבוצה בשביל יותר מהטופ 16". מאז מכבי טסה לשישה ניצחונות רצופים, ובשבוע שעבר נכנסה לרשימת שמונה הגדולות באירופה, נגד כל הסיכויים.
"אני לא צריך לענות לאף אחד", יורה הקואוץ', "אני חייב דין וחשבון רק לאנשי מכבי, לאשתי ולקדוש ברוך הוא, שאיתו אני בטח לא מדבר על ספורט. גם לי וגם לו יש כמה דברים יותר חשובים לדבר עליהם".
על מה?
"על בריאות, משפחה".
במבט לאחור, עם יד על הלב - באמת האמנת, או שסתם ניסית לעודד את השחקנים?
"באמת האמנתי. אני תמיד מאמין. הייתי רוצה להגיד שנהגתי בגאונות כשדיברתי על חמישה ניצחונות, אבל יש שיגידו שדיברתי מתוך ייאוש. גם עכשיו אני מאמין. אתם יודעים, השבוע צפיתי בניצחון שלנו על ריאל מהעונה שעברה, ונצבט לי הלב. איזה שחקנים היו לנו: ג'ורדן פרמאר, קית' לנגפורד, דיוויד בלו. שון ג'יימס היה רק גבוה שלישי, כי לפניו שיחקו סופו והנדריקס".
אז בעצם רק הלכתם לאחור מאז.
"הסגל של העונה שעברה היה יותר רחב ויותר נוצץ, וגם יותר טוב. אבל העובדה היא שהשנה הגענו להישג לא פחות גדול, ואת זה אני אומר לזכותם של השחקנים שיש לי פה. עשינו השנה טעויות, אני עשיתי טעויות. אני לא בורח מזה ולא מכחיש את זה. חלק מההחלטות לא היו טובות. אנחנו משנים את הסגל משנה לשנה, וככה מחלישים את עצמנו. אני חושב שהפעם למדנו את הלקח. חלק נכבד מהשחקנים שיש לנו היום יישארו גם בעונה הבאה. הבעיה היא שלא תמיד הרצוי הוא גם המצוי".
עם הסגל מהעונה שעברה היה לך יותר סיכוי לעבור את ריאל.
"אני לא בטוח שלא נעבור אותם השנה. זה נכון שאנחנו האנדרדוג. לא צריך להיות גאון כדי להבין שריאל קבוצה טובה יותר מאיתנו, אבל הוכחנו שאפשר לעשות יותר עם פחות. זה בזכות המחויבות של השחקנים שלי, הכישרון שלהם, האישיות שלהם, מוסר העבודה וחוסר ההתפשרות. אבל אני כבר לא חושב על העונה הזאת. תראו את הקבוצות הכי טובות באירופה - ברצלונה, צסק"א, ריאל. הן כל כך טובות כי יש להן תלכיד בסיסי שרץ כבר כמה שנים יחד. וזה מה שחסר לנו. אין אפס בדברים האלה".
וכשאתה קורא איך כולם מספידים אתכם באמצע הדרך...
"אני לא קורא".
נו, באמת.
"אני לא קורא כלום, נשבע לכם. המשפחה שלי רואה את זה ומתעצבנת, ויש מי שתמיד דואגים לספר לי מה זה כתב ומה ההוא אמר. אבל כשאני הולך לישון, אני באמת לא חושב על הדברים האלה. תמיד תהיה ביקורת, ותמיד יהיו גם שבחים. אני לא רוצה את זה, לא מדובשם ולא מעוקצם. לא תמיד הייתי ככה, וכן, נפגעתי. אבל היום זה כבר לא מְשחק אצלי תפקיד. להספיד אותנו ולהגיד שהעונה נגמרה כבר בינואר, זה להיות לוזר. ווינר זה לא רק אחד שלוקח תארים. זה התהליך שאתה עובר, הקשיים שהתגברת עליהם, האתיקה שלך".
לא בא לך לפעמים להתפוצץ מהביקורות?
"אני פשוט לא מתעסק בזה. כולנו בני אדם, וגם אני יכול ליפול בלשוני, אבל אני משתדל שלא. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אני שמח שכל אחד פה יכול להגיד מה שהוא חושב. אתה לא יכול להיות מאמן, ובטח לא מאמן במכבי, בלי שיספידו אותך מדי פעם".
המבקר הכי חריף שלך הוא דווקא פיני גרשון. עבדתם יחד, היית העוזר שלו במכבי, זכיתם יחד בגביעי אירופה. זה כואב יותר כשזה מגיע ממנו?
"תשמעו, הגעתי לגיל שקצת התגברתי על כל משחקי הילדים, הקנטרנות והמלחמות הילדותיות האלה. אני מאמין בעצמי. אני לא בשנה הראשונה שלי במקצוע, עברתי כמה דברים".
וכשהבוס שלך, פדרמן, אומר שאתם לא מספיק טובים?
(צוחק) "זה היה מהלך גדול. הוא הוריד מאיתנו את כל הלחץ".
"הבינגואים פוגעים בנו"
בלאט יהיה בן 54 בחודש הבא. זו עונתו השמינית במועדון - חמש עונות עשה כמאמן ראשי (ב־2002 וב־2003, ואחר כך ב־2011, ב־2012 ובעונה הנוכחית) ועוד שלוש כעוזרו של גרשון - ובזירה המקומית הוא מעולם לא איבד תואר. יש באמתחתו ארבע אליפויות ישראל, חמישה גביעי מדינה, אליפות וגביע באיטליה עם בנטון טרוויזו, זכיות בליגה האדריאטית עם מכבי וביורוקאפ עם דינמו סנט פטרסבורג. כעוזר מאמן, יש לו גם שני גביעי אירופה. אלא שלפיסגת הישגיו הגיע דווקא עם נבחרת רוסיה: ב־2007 הצעיד אותה לזכייה סנסציונית באליפות אירופה (במדריד, איך לא), ואשתקד הביא לה את המדליה האולימפית.
אבל כדי שיוסרו סימני השאלה האחרונים שעוד נותרו והוא ייכנס לרשימת המאמנים הגדולים בכל הזמנים, בנשימה אחת עם רלף קליין ז"ל וגרשון, חסר לו חפץ אחד בארון: גביע היורוליג. כשאנחנו אומרים לו את זה, הוא מתרגז. "לא, זה לא חסר לי, ממש לא. אני רוצה את זה, מאוד, אבל לא בשביל לסמן על זה וי. זה אולי חסר בשביל אחרים, אבל לא בשבילי. אני בשבילי כבר עשיתי מספיק".
מה חסר לך כדי לקחת עם מכבי את גביע אירופה כמאמן?
"יותר משנה אחת עם אותו סגל. זה הכל".
בניגוד למה שהיה בעבר, בקבוצות של פיני.
"הסגלים של פיני היו גם סגלים שלי".
אז למה זה קורה לך?
"אני לא בונה את הקבוצה לבד, ולפעמים, דווקא הבינגואים שלנו פועלים לרעתנו. אנחנו לוקחים שחקן פחות מוכר, משביחים אותו, ואז הוא הולך. כשלנגפורד בא אלי ואומר שיש לו הצעה של מיליון וחצי יורו לעונה ממילאנו, אין לי מה לעשות עם זה".
זה מפריע לך בפנים שאתה לא זוכה להכרה הזאת, כמי שהביא לבד את גביע אירופה למכבי?
"לא, לא מפריע לי, כי הייתי חלק מההישגים הגדולים של מכבי, ולא חלק קטן. ואני עוד בתוך זה. אני עוד יכול להביא את זה. אם בשלוש השנים האחרונות הגענו לגמר היורוליג, לאחת הסדרות המדהימות ביותר עם פנאתינייקוס, ועכשיו אנחנו שוב בהצלבה, למרות שאנחנו משנים בכל פעם את הסגל, זה אומר שאנחנו עושים משהו נכון".
אז זה עדיין בגדר חלום.
"נותרו לי שני חלומות. לזכות בגביע אירופה ולאמן את הבן שלי. ומכיוון שהוא עוד לא בן 16, אני אצטרך כנראה להישאר בסביבה עוד כמה שנים טובות. אבל בשבילי זה לא רק ניצחונות. אני לא נמדד לפי השאלה אם הבאתי את גביע אירופה או לא. אני אחראי להרבה דברים במכבי. היציעים פה מלאים לגמרי, הספונסרים מזרימים כסף, הרייטינג בטלוויזיה עולה ועולה. זה לא פחות מלקחת עוד תואר".
"אין דיסטנס עם השחקנים"
מאמן מכבי ת"א הוא וורקוהוליק. מגיע למשרדו בהיכל נוקיה ב־9 בבוקר, ויוצא ב־9 בערב. הוא משתדל לא לקחת את העבודה הביתה. ביום של משחק חשוב הוא מתאמן בחדר הכושר במתחם: מפדל על אופניים, מרים משקולות. זה עוזר לו לפרוק את המתח. אחר כך, כשהוא חוזר הביתה, הוא מתקשה להירדם, "וזה לא משנה אם ניצחנו או הפסדנו".
אז הוא יוצא לאכול, כדי להעביר את הזמן, כי הוא יודע שלא יצליח לישון. "אחר כך אני מסתובב בבית, ולפעמים אני מתפתה וצופה שוב במשחק, שזה הכי גרוע. אני מנסה הכל: משכנע את עצמי שהגיע הזמן ללכת לישון, סופר כבשים, וכלום לא עוזר. אני לא נרדם לפני 4 או 5 בבוקר".
לפעמים, גם כשמכבי מובילה ב־30 הפרש, הוא מסוגל לאבד את העשתונות ולשאוג על שחקניו כשהם סרים מהמשמעת הקבוצתית. השנה, בלאט מודה, הוא היה תוקפני יותר מהרגיל.
"אני מודה שלשחק אצלי זה לא אחד הדברים הקלים ביותר. השחקנים שמשחקים אצלי יודעים שאני דורש מהם הכל, בכל יום, ללא פשרות. אבל הם גם יודעים שבדרך הזאת הם יכולים לצאת הרבה יותר טובים. שלא תבינו אותי לא נכון, על המגרש אני מאוד מאוד קשוח ודורשני, אבל מחוץ לו אין דיסטנס. אני לא החבר הכי טוב של השחקנים, כי יש בינינו 20 או 30 שנה, אבל להיות מיודדים ולדבר על כל נושא - בהחלט כן. השחקנים הם חלק ממני, ואני חלק מהם. לפעמים אני עושה איתם עבודה יותר טובה, לפעמים פחות. אבל אני תמיד איתם. תמיד. זו חובתי. אני, להבדיל ממאמנים אחרים, לא זורק אנשים מתחת לאוטובוס. אני חושב שזה הדבר הכי נמוך שיכול להיות. אני לא אעשה את זה".
ובכל זאת היו רגעים העונה שבהם נראה שאין לך סבלנות לשחקנים. שאגת על ליאור אליהו ועל גיא פניני באמצע משחקים, ליד מצלמות הטלוויזיה.
"כן, השנה זה קרה לי יותר, כי הייתי יותר מתוסכל. אני חושב שנקודת התורפה שלי כמאמן היא שאני חסר סבלנות. אני מאוד מדויק בפרטים, ולפעמים הולך לאיבוד במאקרו. אבל זה בסדר, בשביל זה יש סביבי שותפים כמו גור שלף, גיא גודס ודריק שארפ, שבעצמם עברו כל כך הרבה בקריירה, והם נותנים לי את ההשקפה הכוללת על הדברים".
יכול להיות שלפעמים אתה מדויק מדי, וזה פוגע בך בניהול המשחק?
"זה כל כך מעצבן, האמירה הזאת. אתם יודעים כמה משחקים ניהלתי? כמה משחקים גדולים ניצחנו בנקודה אחת או שתיים? אז מה חסר? מה בדיוק חסר? איפה נפלנו?"
דווקא בתקופה האחרונה אתה כבר לא כל כך מקפיד על קוצו של יו"ד. פתאום אתם מפסידים לא מעט בליגה, ויוצאים מרוצים אחרי הפסד בברצלונה.
"אני לא מכיר את המושג להפסיד בכבוד. אבל בחדר ההלבשה, אחרי המשחק בברצלונה, אמרתי לשחקנים שעשינו משהו מאוד מיוחד. המשכנו בקו שלנו, ופשוט נפלנו בקליעה אחת או שתיים. שיחקנו נכון, הוצאנו הכל, ולפעמים השעון נגמר מוקדם מדי. עם זה אני יכול לחיות. לגבי הליגה - נכון, הורדנו את הרגל מהגז, כי ידענו שאנחנו מובילים בשמונה או בתשעה ניצחונות. זה לא שבאנו להפסיד, אבל היה חשוב לי לתת לשחקנים לנוח, כי המשחקים בימי חמישי היו חשובים לי יותר. זה יימשך כנראה בתקופה הקרובה, כי אין לנו ברירה".
חלק מהאוהדים כעסו כשהתייחסת בשוויון נפש להפסד בדרבי.
"הם יכולים לכעוס, וזה טבעי. אני מקבל את זה. ברמה האמוציונלית הדרבי חשוב להם מאוד, אבל מבחינה מקצועית, לא היתה להפסד הזה שום משמעות".
במשבר פניני חשת כישלון באופן אישי?
"בהחלט כן. השחקנים הם לא הילדים שלי, אבל יש לי אחריות עליהם. לאורך כל הקריירה שלו, גיא היה שנוי במחלוקת, והוא הגיע לרגע שהוא עבר את הגבול. אבל הוא יודע את זה, הוא למד מזה. הוא גם שילם על זה. ואני חושב שעם כל הכאב, יצא מזה משהו טוב, כי אנשים למדו לקח.
ועדיין, זה לא מספיק, כי אני שומע קהלי אוהדים מסוימים במשחקים, שאומרים וששרים דברים נוראים.
"ביום השואה נסעתי באוטו, ושמעתי ברדיו ניצולי שואה מספרים על הזוועות שהם עברו, על הדברים הלא אנושיים, וזה עוד לפני שדיברנו על המיליונים שנספו. זה פשוט מרעיד את הנשמה. וכשאני בא למגרש כדורסל, המקום שצריך לשמש חלון ראווה לדברים שמייצגים את הטוב בחברה, אני שומע דברים שפשוט מפחידים אותי. זה לא רק דברים שקשורים לשואה, אלא השנאה בעיניים. פשוט מפחיד".
אלה דברים שאתה נתקל בהם רק בישראל?
"נתקלתי בזה גם בחו"ל. אבל פה זה כל כך מפריע, וזה כל כך כואב, כי אנחנו אלה שצריכים לדעת יותר טוב. אנחנו אלה שעברנו את זה".
"לישראלים יש מה ללמוד"
בלאט, יליד בוסטון ובוגר אוניברסיטת פרינסטון, הגיע לראשונה לישראל עם נבחרת ארה"ב למכביה ב־1981, ומאז הוא כאן. עשה עלייה, שיחק בקבוצות ישראליות והפך למאמן. הוא מתגורר באבן יהודה עם אשתו כנרת וילדיהם - התאומות עדי ושני (20), הבן הכדורסלן תמיר (15) והבת הצעירה אלה (14). "היא לומדת בבית ספר אמריקני, וכולם קוראים לה אלה במלעיל. זה מעצבן אותי, כי השם האמיתי שלה (במלרע) הוא כל כך ישראלי, וכל כך יפה, ומלא משמעות. תאמינו לי, רק בגלל זה אני עוד אוציא אותה משם".
את הבן תמיר הוא מלווה בכל צעד. בקיץ האחרון נטש את הכנות רוסיה לאולימפיאדה וקפץ לגיחה ברומניה, כדי לראות מקרוב את היורש משחק עם נבחרת הקדטים הישראלית באליפות אירופה. "יותר קשה להיות מאמן מאשר אבא של שחקן, כי את הילדים שלי אני אוהב בלי קשר למה שיקרה".
לאחרונה פרץ משבר חמור מאוד בכדורסל הישראלי, כשארגון השחקנים השבית את הליגה בטענה לקיפוח מול השחקנים הזרים. שם הקוד לכל מה שקורה בענף הוא "החוק הרוסי", החוק שמונהג בליגה הרוסית (וגם בליגה הישראלית) כבר לא מעט שנים, שלפיו כל קבוצה מחויבת לשתף שני שחקנים מקומיים בחמישייה בכל רגע נתון. בלאט מסיר לרגע את כובע המאמן, ומסתכל על הדברים מפרספקטיבה של אבא.
"אמרתי לתמיר: 'לא החוק הרוסי, ולא שום קביעה של אף אחד אחר, יקבעו אם תגיע לאן שאתה רוצה. רק אתה תקבע. זה לא קשור לשם שלך ולא לפספורט שלך ולא לדעה של מישהו. וברגע שתפנים את זה, שום דבר לא יעצור אותך'. האמת היא שהוא הפנים כבר מזמן".
השחקן הישראלי מקבל מספיק הזדמנויות?
"כל השביתה הזאת היתה לא מחויבת. כולם היו יכולים לעשות את הדברים אחרת. זה פגע מאוד בליגה, וזה פגע באוהדים, וזה פגע בתדמית של הכדורסל. חבל. אני יודע שהחוק הרוסי עזר מאוד לשחקנים ברוסיה. עובדה, תראו לכמה הישגים הגעתי שם עם הנבחרת. אני ממליץ לכל השחקנים הישראלים ללמוד מהרוסים בכל מה שקשור להשקעה, למחויבות ולמוסר עבודה".
יכול להיות שהשחקנים הישראלים מתעסקים יותר מדי בחוקים ובמעמד שלהם.
"יכול מאוד להיות. כמובן, יש גם יוצאים מן הכלל. מעולם לא אימנתי את עומרי כספי, אבל אני נדהם מהבחור הזה, איך הוא לא היה מוכן לעשות אפילו סנטימטר פחות מהמקסימום כדי להגיע לאן שהוא הגיע. והנה, תראו איפה הוא היום. אני מצדיע לו. אני לא סובל את האנשים שעושים את המינימום של המקסימום, ואת המקסימום של המינימום".
קצת מפחיד לאמן את הבן של דיוויד בלאט, לא?
"לשמחתי, ולהבדיל מהרבה דברים שאומרים על המאמנים הישראלים, הבן שלי למד וקיבל המון מכל מאמן שאימן אותו. מעולם לא לחצתי על אף אחד, ואני גם לא אעשה את זה. כי אני יודע שבסופו של דבר, השאלה אם הוא ייצא שחקן או לא תלויה בו, לא באף אחד אחר".
"מבטיח שלא נוותר"
לאורך השנים, בלאט דיבר על החלום שלו להפוך לדיפלומט. הוא לא התייחס לאימון כדורסל כאל התחנה האחרונה בקריירה שלו. והנה, הוא עדיין עומד על הקווים, "למרות שבעצמי לא האמנתי שבגילי עדיין אעשה את זה", הוא מודה. "אבל יש שחיקה. זאת הסיבה שעזבתי בקיץ את נבחרת רוסיה. הרגשתי שמשהו חייב להשתנות. אימנתי ב־120 משחקים בתוך שנה, ולא יכולתי לעמוד בזה יותר. אני חייב לפחות קיץ אחד של הפסקה ושקט".
אבל גם במכבי העבודה אינטנסיבית ומלחיצה. שם אתה לא נשחק?
"
לא, לא, זה משהו אחר. עבדתי בהרבה מקומות. ברוסיה, באיטליה, ביוון, בטורקיה. כן, אני אוהב לעבוד במכבי. המועדון הזה הוא חלק מהמרקם שממנו עשויה המדינה. אני עובד בתפקיד שנוגע בכל כך הרבה אנשים, והוא מייצג משהו - אולי לא לכל אחד, אבל להרבה מאוד אנשים. זה ממלא אותי באנרגיה. השבוע הלכתי להסתפר אצל החבר שלי שוהם, והוא סיפר לי איך בכל יום חמישי מתאספים 15 חבר'ה בבית של מישהו, יושבים ליד הטלוויזיה עם פיצוחים ועם בירות והכל, ורואים את מכבי. ואני חושב לעצמי, איזו זכות מדהימה ניתנה לי".
גם הערב ב־21:45 יישבו שוהם וחבריו מול מסך הטלוויזיה ויעודדו את מכבי במשחק השני נגד ריאל, במדריד. בעונות הקודמות של בלאט במועדון, רק שני מאמנים הצליחו להדיח אותו מהיורוליג - שני המאמנים הבכירים ביבשת: ז'ליקו אוברדוביץ' ואטורה מסינה. כשאנחנו אומרים לו שיש למכבי יתרון על ריאל בעמדת המאמן - שהוא טוב יותר מהמאמן הספרדי חסר הניסיון פאבלו לאסו - בלאט מתרגז.
"זה זלזול בקולגה. כולם אומרים את זה, ואף אחד אפילו לא היה באימון של ריאל. אף אחד לא יודע מה קורה בתוך הקבוצה. ריאל מובילה את הליגה הספרדית, היתה בצמרת של היורוליג לאורך כל הדרך, ובעונה שעברה זכתה בגביע הספרדי. אז מה הוא עשה לא טוב? אני משתגע מהדברים האלה".
לו יכולת לצרף עכשיו לקבוצה מישהו מהשחקנים שאימנת בעבר, את מי היית לוקח?
"
הייתי שמח לקבל בחזרה את אנתוני פארקר, או את ניקולה וויצ'יץ' כשהוא צעיר בעשר שנים. לא הייתי מתנגד שאנדריי קירילנקו, הכוכב של רוסיה, יעשה עלייה, או שאנדרו קנדי יחזור לשחק. והייתי מאוד רוצה לאמן שוב את הרכז היווני ניקוס זיסיס".
זו חמישיית כל הזמנים שלך?
"כן".
חסר לנו שם מישהו. שרונאס יאסיקביצ'יוס.
"גם הוא בסגל החלומות. יש לי שם 12 שחקנים, לא?"
אומרים שלא רצית אותו במכבי בשנתיים האחרונות.
"לפני עשר שנים, כשהחלטנו ללכת על שאראס, היה בן אדם אחד שדיבר איתו יום יום במשך חודש כדי לשכנע אותו לבוא לפה. והבן אדם הזה היה אני. כשהוא שיחק פה, היחסים בינינו היו קרובים ביותר. הוא שחקן ענק, אחד הווינרים הגדולים בהיסטוריה, ואני מכבד אותו עד היום. אבל עכשיו זה לא הזמן לשאראס במכבי. שאראס הוא שחקן שרוצה להיות מלכתחילה בקבוצה שתהיה כמעט בוודאות מועמדת לתואר, ובשלב הזה בקריירה שלו הוא צריך סביבו הרבה מאוד שחקנים מנוסים, מתקדמים וכישרוניים, כדי שיוכל לבוא לידי ביטוי כמו שהוא רוצה. אני לא יודע אם הוא היה יכול לקחת על עצמו את התפקיד שפפאלוקאס לקח, למשל. וגם לתיאו היה קשה. היו אנשים שניסו לדחוף את שאראס לתוך המערכת, אבל הם לא היו מבפנים, אלא כל מיני מקורבים. מבחינתנו הוא לא היה מועמד".
יש שחקן שדווקא חסר מאוד לבלאט, וזהו סופוקליס שחורצאניטיס. הסנטר היווני עב הבשר הגיע למכבי לפני שלוש שנים, כששום קבוצת צמרת לא רצתה להתקרב אליו. הוא הפך לכוכב ענק בהיכל נוקיה, לחביב האוהדים ול"גניבת השנה" באירופה. אלא שבעונה השנייה סבל מירידה חדה, וגם עכשיו בפנאתינייקוס הוא לא בדיוק מתבלט.
"לפעמים אני מתגעגע לסופו, הוא גדול מהחיים - בכל המובנים. לא תמיד היה לי קל איתו, אבל אהבתי לעבוד איתו. הוא שחקן ואדם מיוחד במינו. הצלחנו איתו יותר מכל מועדון אחר, העונה הכי טובה שלו היתה כאן. אחרי השנה השנייה, שהיתה קשה לו, הרגשנו שעדיף לסיים את זה ככה, בצורה יפה. אני לא חושב שטעינו".
יש לך זיכרון מסוים ממנו?
"דווקא מהמשחק פה נגד ריאל. הוא קפץ על הרצפה, עם כל הגודל שלו, ושלח את היד לכדור. רודי פרננדס עף מההדף לצד השני של המגרש, כמו רוכב שעף מהסוס, והקהל נכנס לאקסטזה".
אתה מתחמק משאלה אחת: תעלו לפיינל פור?
"אתם רואים, אתם מחמיצים פה את כל העניין. אני רוצה לשכב בשדה בסוף הסידרה, להביט לשמיים, כשאין לי אפילו כוח לנשום, ולדעת שעשינו הכל, אבל הכל, כדי להיות טובים יותר. בלי קשר לתוצאה. במכבי הגדולה של שאראס, וויצ'יץ', פארקר והאחרים היתה מטרה מאוד ברורה, כולם ידעו מה המקסימום שלהם. פה אני באמת לא יודע".
אז העונה הזו כבר עלתה מעל לציפיות שלך?
"מה שעשינו ממלא את הציפיות שלי, לא עובר אותן. עכשיו כבר לא צריך להתלבט אם חמישה ניצחונות יספיקו כדי לעלות, או ארבעה, או שישה. שלושה ניצחונות בסידרה - ואנחנו שם. ואני לא מתכוון לוותר. אני יודע דבר אחד: שכמו שהתייחסנו לכל המשחקים, אנחנו נלך לשם וניתן את כל מה שיש לנו".
אם וכאשר תזכה בגביע, את מי תרצה שם לידך?
בלאט עוצר לרגע. "וואו, לא חשבתי על זה. אם נעלה לפיינל פור, אני אביא את המשפחה שלי לשם כמו שאני תמיד עושה, וגם את החברים הטובים שלי מארה"ב. גדלתי איתם מגיל 4, עברו כמעט חמישים שנה, ואנחנו עדיין חברים הכי טובים".
http://www.israelhayom.co.il/article/83027